ים השיבולים

הרוח מברישה את ראשי השיבולים, מחוללת בהם אדוות מיטלטלות וממשיכה בדרכה כאותן סנוניות, שרוכבות עליה קלילות. עננים נעים ומטילים צללים על שדה החיטה החולדאי. הצללים מטיילים על פני השדה ונגיעתם מכבה את הבעירה הזהובה של החיטה המבשילה. כשנחשפת השמש מבעד לעננים ומטילה את אלומות אורה, נכנעים הצללים לטלאים של האור והשדה שב לבעור.

ממעמקי השדה שמתערסל ברוח, כעין ליוויתן רדום ומופז, מוקא מעלה פירחון של פשוש, שבוחן בתמיהה סקרנית את סביבותיו. הכל ראשוני עבורו, לא מוכר. ניצני זנבו נעים עם השיבולים ומקורו עטור בדונגית צהובה, שנוח לה בצבעי השדה. לאחריו עולה אביו במעלה אחת השיבולים. רגליו אוחזות בה ומטפסות באיטיות אל מעל לפני השדה, אל נקודת תצפית מיטלטלת ברוח. זנבו כמו ממשיך את תנועת השיבולת וזע בקצביות מתוחה ללא הרף: מעלה, מטה ולצדדים, מתנוסס ומזדקר, צונח ושב לזוע ימינה ושמאלה. מבטו בוחן בקפידה את הפירחון ואת הסביבה, מוודא שזרון השדות שלפני כמה דקות הטיל צל מאיים על השדה, עבר ונעלם. כשדעתו מתיישבת עליו, הוא פוער את מקורו השחור כפחם ופותח בשירתו המטרטרת. הפירחון בולע אותו במבט משתאה, כמעט ושוכח את רעבו, אך אז פוער גם הוא את מקורו הזעיר ופורץ בציוצי תחינה. האב נעתר ועף אל קווצת הגדילנים שבצדי השדה ושב ממנה ובמקורו חרק זעיר, מנחה לצאצא.