בבריכת העודפים החדשה סנוניות מערה ורפת נאספות על הגדה ואוספות בוץ לבנות קינים. אצל סנוניות הרפת זה כבר מחזור שני, כי הנה פירחונים שלהן באים לגמוע מים במעוף, שהוא מעט מסורבל יותר משל הוריהם. עוד ניכרת הדונגית הצהבהבה סביב מקוריהם, שנפערים בסמוך לפני המים, נפערים ונסגרים על המים הנבלעים. גם זנבם לא התארך להיות כשובליהם של הטילים הנורים, רק מעוטר הוא בשני גדמים קצרים, שאולי יספיקו להתארך לשובלים ואולי לא, כי חייהם מלאים בסכנה ואיומים. עוד זוג מטוסי קרב ממריא ושתי טסיות מנמיכות טוס ללגום ממי הבריכה והשחור לבן של גופן מפתה אותי במאוד, אך אני עומד בפיתוי ומסתפק בגווני האפור של הכוכיות, ונופל באהבה לסנוניות המערה והרפת, שממשיכות לאסוף בוץ לבנייה, בעוד אנו ממשיכים והורסים. מין חלוקת עבודה בזויה שכזו.
ירקון שר על קיקיון, שירתו הצורמנית נבלעת ברעם המנועים של זוג מטוסי קרב, שחולף מעלי בדרך ליעף תקיפה נוסף. תפוחית נוחתת על גדילן יבש ומורטת ממנו אניצים לבנים שמתעופפים ברוח ואני אוסף אותם מהקרקע ואורג אותם לדגל לבן. כי די לי מהמקום הזה, מהזמן הזה, מאויביי, מאויבי אויביי ובעיקר די לי מעצמי. אני נכנע.
