הסיסים מציירים בשמיים קשתות ומעגלים, קווים מתעקלים ומתיישרים שנארגים למרבד מעופף, עליו נחות כמה סנוניות מערה, מתאוששות מהסחרחרת המהירה סביבן. מעופם של הסיסים מהפנט. גם כשמהמהירות הם נמרחים ומיטשטשים, הופכים לשובל של עצמם. סיס מתנתק מלהקתו, עף אליי ובוחן אותי במבט לעגני ומתגרה: "תפוס אותי אם תוכל." הוא אפילו מאט קצת, נושק לממדים של הירח ושלי, מאפשר לי לחשוב—או לקוות—שאוכל. אני מניף את המצלמה, מושיט ברהב לעברו את העדשה ואז הוא פולט צווחה לגלגנית, מאיץ, מתמרן ומיטשטש. מותיר על העדשה שלי צללית מרוחה וגם כתם זיעה שמתפשט על גבי. נקמה לא קרה על היוהרה האנושית להצליח ולצלמו. הוא מצטרף ללהקה, זורק אחורה מבט פתייני, מסנן שריקה של בוז ונעלם בין כל הסיסים המאיצים ומסתחררים.
אני מתייאש ממהירות הסיסים ומתנחם בעופות המים ששטים לאט במי הבריכה, מקבלים בשלווה את נוכחותי: אגמיות, סופיות, טבלנים גמדיים, ברכיות וצוללי ביצות. אנפות לילה ממתינות בסבלנות על הגדות לצפרדע לא זהירה. את הבריכה מקיפים קנים עבותים, מטילים בה השתקפויות שצובעות את המים בירוק עמוק. העופות צפים בין הירוק לכחול, מלווים באפרוחים בגילאים שונים, שמחקים את מעשי הוריהם. אפרוחים של צוללי ביצות מזנקים משחייתם בקפיצת ראש וצוללים אל המים. לרגע משתהים באוויר זוג רגליים מטולפים וזנב קצר ומונף, ואז גם אלה נעלמים בעקבות הגוף ששקע בבריכה. אפרוחי אגמיות תולשים צמחי מים כמו הוריהם וגוררים אותם אל תוך הקנים. אפרוח סופית ממהר משום מקום לשום מקום. שני מעפיל על עלי נופר צהוב ומועד ביניהם, פלומתי ומבולבל.
הסיסים מציירים בשמיים קשתות ומעגלים, קווים מתעקלים ומתיישרים שנארגים למרבד מעופף, עליו נחות כמה סנוניות מערה, מתאוששות מהסחרחרת המהירה סביבן. מעופם של הסיסים מהפנט. גם כשמהמהירות הם נמרחים ומיטשטשים, הופכים לשובל של עצמם.
