צרחות של דררות, שריקות סיסים ומבט תמה של שחרור קרוב ובלי משים אנו מוצאים את עצמנו במסתור של התחנה. רע מטבע, אביהו לצדו, גם יותם ואדם שם, כולם שמחים לומר לנו שבאזור מסתובב זכר של חטפית טורקית, שהיה כאן עכשיו, ממש בדיוק לפני שבאתם, ומיכה ואני נדרכים, שנינו נשמח להעיף מבט בחטפית. אך הוא סובב אותנו בכחש, חומק בין שבילי התחנה, עציה ומבניה, פעם הוא פה ופעם שם, תמיד כשאנו פה הוא שם וכשאנו שם הוא פה וצפרי התחנה ממהרים לעדכן אותנו, ספק בניסיון לעזור, ספק מתוך שמחה לאיד וממילא בקרב הצפרים יש חפיפה כמעט מלאה בין הרצון לעזור והשמחה לאיד, הגבולות ביניהם מטושטשים. ואנו חוזרים בעקבות דיווחיהם מהשם לפה, אך הוא כבר שם, אולי בעצם פה, כי מתישהו אנו מאבדים כיוון ובכל מקרה הוא לעולם אינו כאן, אתנו.
ואנו יוצאים לעוד סיבוב. אדם מתלווה אלינו, אולי יעשה הוא את הכישוף וזכר החטפית ישוב וישווה עצמו לנגד עינינו, אבל לא, אדם רק שולף עבורנו חנקן נובי וסבראש וגם בהם אין כל רע, אך הם לא הזכר של החטפית ובית הקברות חולף ביעף ושוב השבילים והמסתור ומסתבר שהחטפית שוב הופיעה, בדיוק כשהיינו לא פה, אולי היינו שם, מי יידע. למיכה נגמר הזמן והוא נוסע מכאן וגם לי נגמר הזמן, אבל אני דוחה את הנסיעה, מתעקש על עוד סיבוב ועוד סיבוב ובגדי הצפרות כבר מרובבים וכתמי הזיעה מתפשטים ואני מחליף מבגדי הצפרות המלוכלכים לבגדים יותר נקיים, הבגדים שמיועדים לעבודה, ויוצא לסיבוב נוסף ואחרון בהחלט ועכשיו ממתין לי זכר החטפית והוא כאן איתי, מחויך, ואולי בכלל הוא לא סובב אותי בכחש כל אותו הזמן, רק רצה שאבוא אליו נקי ומסודר, כיאה ליופיו.
