כֵּיף מרצד

עיניהם האדומות של טבלנים בינוניים, מרצדות משובל הזריחה, רומצות בו כגחלים לוחשים. ציציותיהם של טבלנים מצויצים מתנוססות כקולמוסים של פעם, מציירות מעגלים בהם מצטנעים טבלנים גמדיים קטנים ונאים. מריות נמות בגושים צפים וצפופים. ברכיות מתערסלות. ראשם הירוק של הזכרים בוהק מתכתי ומתנצנץ. שישה צחראשים שוחים באיטיות. זנבם זקור וראשם הפחוס מתרחב עוד אל עבר מקורם. אגמיות מתרחקות מהגדה, ממריאות בריצה כבדה, מותירות במים טביעות רגל ניתזות ואירעיות. קורמורנים גמדיים פורשים את כנפיהם ומעקלים צוואר אל השמש. טיפות מתנצנצות תלויות ממקוריהם, מטות לנשור.

חבורת פרפורים פרחחיים מצרצרת את בוא השחר, רוקדת אל מולנו את מחול החיזור והזריחה. הם נוטלים במקוריהם חוטי מים זהובים וטווים מהם את היום, אורגים את אותה יריעת זריחה זהובה, שעוד מעט תלבין ותכחיל ותהפוך לשקיפות חורפית. הם עפים בתנועות של שתי וערב, מתפתלים האחד אל תוך ומתוך מסלולו של האחר. אחד מתייצב ברקיע, מצרצר ומפרפר, שני משליך עצמו מטה בצלילה חדה וחמישה אחרים פולחים את השמיים, עפים צפונה ודרומה, קולעים מאותם חוטים זהובים את מקלעת היום העולה. לרגעים, הם לא יותר מאשר צלליות מהבהבות בשחור ובאור, עקודים באותם כבלים, שהם טוו במעופם.