ענני קומולוס מתעבים מעל לכנרת, ענני עראק מתנדפים מראשי והזריחה דוחקת בירח מלא של ט"ו באב, לפנות את מקומו לטובת היום שעולה. סלעי הבזלת השחורים פועמים בשמש ומנדפים אל רמת הגולן את החום, שהם אוגרים בגופם כבר כמה חודשים. גבי נושא בגבורה את עומס החום הבזלתי. אך רק שעת שחר כעת, והצהריים רחוקים ממני בעשר מעלות לפחות.
הדרך לחורבת חוחה תחוחה מחרא של פרות ותחומה בעמודי גדילן יבשים. החרא מהביל בחום את צחנתו והיא מבאישה ועולה בנחיריי, באפי, במצחי, זוחלת אל מוחי, מנקשת ממנו את שיחות הלילה, שהותירו אותי ער עד לשעות הקטנות. המפגשים השנתיים של המשפחה המורחבת, האחים לבית איש שלום, בני ובנות הזוג, הילדים, אמא והמטפלת. כמעט שבט. הארוחות רבות המשתתפים, קבלת השבת המתנגנת, הערימות הבלתי כלות של כלים שאינם מתנקים מעצמם, השיחות אל תוך הלילה, משנה לשנה הן יותר מורבידיות, מגשרות פערים מתרחבים ומפלרטטות עם השנים הנערמות, עם הגוף המכביד, עם אבא שמתרחק בערפילי הזיכרון ואמא שכפה בפני הזמן. הבנות נעלמו אל סודות נעוריהן. מהבריכה עולים שברי שיחות של הבנים המתבגרים, תוכניות לצבא הקרב והולך. הבנים הקטנים פעורי פה מעלילות הגבורה העתידיות, וגם אנו, הבוגרים, מפליגים מדי פעם אל סיפורי הצבא, כי אין מהם פה מפלט, אף לא כוסית העראק, שסכה את השנים החולפות ואת העיניים הבורקות של הבנים, שמדמים את הצפוי להם בקרוב, ואין הם יודעים כלום.
הדרך לחורבת חוחה תחוחה מחרא של פרות ותחומה בעמודי גדילן יבשים. החרא מהביל בחום את צחנתו והיא מבאישה ועולה בנחיריי, באפי, במצחי, זוחלת אל מוחי, מנקשת ממנו את שיחות הלילה, שהותירו אותי ער עד לשעות הקטנות.