התחנה לחקר ציפורי ירושלים
שוב ושוב אני בודק את השעון. יום ראשון. בחיי שיום ראשון ויש בית ספר. אז איך זה ששלושת הפוחזים האלה נמצאים כאן איתי בתחנת הצפרות בירושלים, למרגלות השירה המטרטרת של חרגולן נחלים. הם בכלל, צפוניים, לא? אני לא מבין. והם אפילו לא מגלים סימנים קלים של מבוכה. פשוט צופים יחד איתי בחרגולן, במקום לשבת בכיתה כמו נערים מחונכים. "תגידו," קולי מרעים ומתגבר אפילו על הטרטור החרגולני ועל השירה המסלסלת של זמיר מנומר, "אתם לא אמורים לשבת בכיתה עכשיו וללמוד?" הם מחליפים ביניהם מבטים מבולבלים. אורי ושחר מסמיכים את יונתן לענות בשמם והחצוף, ללא רגע של היסוס, אומר שכן, היו אמורים, אבל חרגולני הנחלים האלה, הם מושכים מדי, "אז אתה יודע, ככה ברחנו קצת מבית הספר. מה אתה לא היית בורח?" אני לא רוצה לומר להם שבשביל—למשל—חרגולן מנומר, לא רק שהייתי בורח מבית הספר, אלא גם שורף אותו עד היסוד. כי גם ככה אני אסון פדגוגי מהלך ואני לא יכול לקחת על עצמי את האחריות להתדרדרות גם של השלושה האלה. אולי באיזה עולם חלופי יש להם עתיד מבטיח. אז אני מעמיד פנים שאני המום, נדהם ונזעם, שאני נותר כמעט חסר מלים, אבל רק כמעט: "תגידו, יא ליצנים, לא שמעתם מה מיכה אמר, שאם תצפרו במקום ללכת לבית ספר, תהיו כמוני?" עכשיו הם נבהלים, כי מי רוצה להיות אני?!? כשאני רואה את הבעת פניהם המבועתת, אני די נעלב. כאילו מה, אפשר לחשוב. זה לא שלהיות אני זה עד כדי כך גרוע, לא? זאת אומרת, בטח יש בעולם איזה שניים שלושה גרועים ממני, לא ככה? אבל הם ממש מבועתים מהאפשרות שעוד ארבעים שנה הם יראו כמוני, עד שללבי מתגנבים קצת רחמים ואני לוקח אותם לראות תחמס ישן, והם מתחייכים ונרגעים קצת. הם מתלחשים בינם לבין עצמם, אולי אומרים שלראות תחמס לא יכול להיות כל כך נורא, אפילו אם זה אומר שעוד ארבעים שנה הם יהיו קצת אני ולא ידעו לפתור משוואות מסובכות. ובכלל, הם בטח אומרים לעצמם, אפשר לחשוב שלהיות מיכה זה עדיף?!?
אני לא רוצה לומר להם שבשביל—למשל—חרגולן מנומר, לא רק שהייתי בורח מבית הספר, אלא גם שורף אותו עד היסוד. כי גם ככה אני אסון פדגוגי מהלך ואני לא יכול לקחת על עצמי את האחריות להתדרדרות גם של השלושה האלה. אולי באיזה עולם חלופי יש להם עתיד מבטיח.
