ואתה מביט בבנך ומזהה בו את הנער ואת הילד שהוא היה וגם את הפעוט והתינוק, שגם הם הוא היה. לא כל כך מזמן. והם כולם הוא, אך הוא כבר אינו אחד מהם. הוא מכונת לחימה הרסנית וקטלנית, דרוכה כקפיץ וכמותו מוכנה להשתחרר ולהמיט את המוות על כל מה שיעמוד בדרכו. אבל זה לא 'מה' שיעמוד בדרכו, אתה מזכיר לעצמך ומשתוקק להזכיר גם לו, אלא 'מי' שיעמוד בדרכו, והמי ההוא אינו חסר פנים ושם. הוא מי שהיה נער וילד ופעוט ותינוק ובאיימי המלחמה הזו הוא עוד יכול בכלל להיות נער או ילד, פעוט או תינוק: מי שיש בו חיים ועבר (ולעתים מעט או מעט מאוד עבר) ושלא יזכה עוד לגדול ולהתבגר ולהיות לגבר, אלא נקלע בדרכה של מכונת הלחימה שהיא בנך–צודקת או טועה מאין כמותה–ותחתיה הוא נרמס, איבד את עתידו ומת. ומשהו בך כבה איש שלום, ועדיין מרימה הגאווה את ראשה הכעור ורומסת בדרכה את החשש ואת הפחד, ולצערך גם את החמלה, והגרגור שבע הרצון שוב עולה מתוכך, גם אם הפעם מעומעם יותר.
ועכשיו, כשאתה מודע יותר, אינך נכנע כך בקלות לגאווה ואתה נכנס איתה למשא ומתן עיקש ואתם מגיעים למעין הסכמה שבשתיקה (יהיה מי שיאמר שמכרת לה את נשמתך, מפיסטו דהוי ועלוב שכמותך): אתה תמשיך לחוש בה והיא מצדה מבטיחה לנסות ככל יכולתה, שיבוא יום בו תתגאה בבנך לא בשל סיכות יחידה ואותות מלחמה, אלא בשל הישגים מסוג אחר, נגיד מדעיים או אמנותיים; יום בו תגאה בך הגאווה בבנך, לא בשל הפיכתו למכונת לחימה, אלא בשל היותו יצירת חיים.
