הציפורים הן בעיקר צלילים, לעתים צלליות; פה עין, שם משק כנף ותו לא. יללה מתפנקת של עקב, פיטפוט פרושי, בולבול רוחץ נוצותיו בלחות הגדולה, מסרקן אחת אחת. יש לו את כל הזמן שבעולם, אין לו לאן ללכת, אין לו לאן לשוב. זוג דוחלים, שואבים ביטחון זה מזה. חוחית עפה מעליי, נשטפו מעליה כל צבעיה. הפשושים תזזיתיים מהרגיל. הערפל עבורם הוא מגרש משחקים. שלושה פשושים מזדחלים בין עלים רטובים, אוחזים בגבעולים הלחים, גולשים מטה, מושיטים מקורם כה וכה, רוקדים לשירת ירגזי עמומה; להרף נשמע הירגזי רחוק ונראה קרוב, בהרף הבא נראה רחוק ונשמע קרוב. הערפל עוד משחק בי, מהתל, גם בלהק קורמורנים, שנראה כאיבד את דרכו. הם מופיעים בסמיכות שמעליי, עפים צפונה בראש חץ מסודר, ושני רגעים מאוחר יותר ממהרים שוב דרומה, כמו רודפת אחריהם רוח רפאים. אולי זו רוח של קאק או עורב, קריאות שניהם מהדהדות עמומות.
נמוך יותר, צמוד לקרקע, מתנהל עולם אילם משל עצמו; עולם מלא יצורים, שמקבלים ברטיבות נופך של אגדה. ראשי קוצים, גזר קיפח וחרדל בודד, נוצצים מתוך האפלה עטויים טיפות, כמו ארמונות בטל הם. קורי עכביש תלויים בין גבעוליהם, כעדיים מזהירים. זחלי לסיוקמפה שמנמנים שוחים על העלים, צפים מעל לערפל. לבנין מטולל, כל כולו טיפות מתעגלות, נושא תפילה לבוא השמש החמה. והיא, כדיסקית כתומה, מנסה לפלס דרכה, בתוך הערפל, שהוא תבל ומלואה, הערפל שמאט את מהלכה. הפרפר עוד בתפילתו, זהרורי טיפותיו נשברים לאלפי רסיסים, מוחזרים באור השמש הרפה; אורה מתאבך וחודר אט אט את המסך הלח. ורק שבלול, שהרגיש נוח ברטיבות, חש בבית, נבהל מהתקדמותה של החמה, וממהר בדרכו השלווה והאיטית, לנצל עד תום את הלחות הגדולה.
