מאוכזב, אני מועד ממנה לכיוון החוף, וכשאני נופל בְּשׁוֹק על ברכיי והגלים הקרים לוחכים את שוקיי, אפילו ענבר מראה סימנים קלים של דאגה חולפת לחיי. החוף הנתנייתי מתערפל בהכרתי, נעלם מבינתי שהתבלעה ואני זועק אל השמיים: "אבא, אוי אבא, תראה מה האזכרה שלך עושה לי! מה רע עשיתי לך בימי חייך, שהחלטת לתזמן את האזכרה שלך, למועד בו תמיד מופיעים מגה נדירים?" נהמה מתגלגלת אליי מהרקיע הריק וקולו של אבי, מעוטר בנימות קלות של טרוניה וטינה, מהדהד אליי, "אתה שואל ברצינות, פיקי?" אני מוחה דמעה ועוד דמעה ועל ברכיי מהנהן לכן, והוא: "אתה באמת רוצה שאזכיר לך הכל, אבל את כל מה שעוללת כדי לאמלל את חיי? כי אתה יודע, בני, לי כאן למעלה, יש את כל הזמן שבעולם, אבל אתה שם למטה, בטח שוב ממהר לרדוף אחרי איזו ציפור. אז אני לא בטוח שיש לך את הזמן או הסבלנות לרשימת מעלליך המלאה." ובזה הוא נעלם בענן ולא טורח עוד לענות לנהי קריאתי.
אני מתקשר ליואב ואז לרוני ולערד, מאשים אותם בקול רועד, והם מיתממים, אומרים שהזמינו אותי להצטרף אליהם, אז מה אני רוצה מהם. ויואב עוד מגדיל לְעַנּוֹת אותי ומזכיר לי, שהוא הזהיר אותי שאני עוד אתחרט, "ומה ענית, פיקי? להזכיר לך?" ורעם צחוקו מתגלגל אליי מהחוף הצפוני, מפזר את ההולוגרמה של הצוללן, שהצלחתי לייצר לרגע על פני הים הנתניתי. וכך, במשך שבת שלמה אני מושלך מהאחד לשני וכולם חומקים, מסרבים לקחת אחריות על מצוקת הלייפר המוחמץ, מצוקת שני הלייפרים המוחמצים, מצוקת הלב המתכווץ, עד כדי אסון מתקרב.
מהכעס והאכזבה והיגון העמוק, אני נודר שאני לא יורד לאילת כדי לראות את הצוללן. לא מגיע לו שאראה אותו וממילא הוא כל כך דומה לצוללן שחור-גרון, אז מה כבר הטעם. בי נשבעתי, שאני נשאר בבית והולך לעבוד כמו בן אדם שפוי. וכך אני נוהג ביום ראשון וביום שני וגם בחלק ניכר מיום שלישי. אני נחוש לעמוד בהבטחתי ונאבק בעוויתות הגוף ובלחץ בחזה, בהלמות הרקות ובעיניים מפלבלות, בזיעה המוגברת ובשלפוחית השתן המתכווצת. בלילות אני מתהפך על משכבי, בימים מועד על עומדי, מצוי בשינה שאינה שינה וערות שאינה ערות, במין חיים בלימבו שכזה, שהם חיי הטוויצ'ר הסובל מחסך. ואל תוך הייסורים הלא אנושיים האלה, עוד נדחפים "חברים" המנסים להדיח אותי לִדְבַר טוויצ' ולהבין מה קרה לי ואיך עוד לא נסעתי ומתי כן, ותזכור, פיקי, שהוא ראשון לישראל ויודע לעוף (רשימה חלקית ולא מובחרת בהחלט: דודו ורוני ויואב וערד ורן וניתאי ואלדד ונטע אחותי (מה קשור נטע אחותי!) ואורי שהיה הגרוע מכולם, ניאץ וקילל והאשים אותי בחֵירוּב סדרי עולם ובהתדרדרות לשפיות). והם כולם מהנהנים בראשם לאי אימון, כשאני אומר להם שאני עם הטוויצ'ים גמרתי ושהצוללן לא מעניין אותי.
מאוכזב, אני מועד ממנה לכיוון החוף, וכשאני נופל בְּשׁוֹק על ברכיי והגלים הקרים לוחכים את שוקיי, אפילו ענבר מראה סימנים קלים של דאגה חולפת לחיי. החוף הנתנייתי מתערפל בהכרתי, נעלם מבינתי שהתבלעה
