מיכה מאתר עוד ועוד עקרבי קטלן זעירים. אני כמעט ודורך על פשפש גלדני, שגופו דמוי העלה התנתק ממצבור של כפתורי חולות שרועים יבשים. הפשפש ממהר על החול, מחושים הארוכים מקדימים אותו, וקופא על מקומו לאורה של האלומה שמשוטטת על גבו. אני מכבה את הפנס והוא נעלם, נבלע באפלה, או באחד מכפתורי החולות השרועים. אני הולך ונרדם, נרדם והולך, עד שקריאתו של לירי מעירה אותי. הוא איתר עקבות של אפעה ועוקב אחריהן עד שהן נעלמות בשיח לענה ולא יוצאות מצידו השני. מיכה ולירי חגים סביב השיח, אני חג בתוך חלום, עד שאלומתו של לירי חושפת את האפעה שחורץ לעברנו לשון ממוזלגת. הוא משתרג בין הענפים, מתקדם ומעפיל עליהם, בתנועת זחילה כמעט בלתי מורגשת. בטנו תפוחה, גדושה במכרסם שהולך ומתעכל. אנחנו מניחים לו שיעכל את ארוחתו וממשיכים הלאה, בין השיחים והחוליות. האלומות של מיכה ושל לירי מתרחקות והולכות, שלי שוב נשמטת, מזדחלת על החול, גוררת אותי אחריה מטה ומטה, נכרכת סביבי בחבלי חלום על אור ועל יום, עד ששוב קריאתו של לירי מעירה אותי. הוא ומיכה גוהרים מעל לשיח קוצני, שעקבותיו של שפיפון נבלעו בו. אלומותיהם מטילות צללים של צללי הקוצים, מחוללות ומחפשות בצללים הנעים, עד שהן מתמקדות בראשו המשולש והמקורנן של השפיפון, ואין דבר מקיץ יותר ממבטו הממוקד, לשונו הנחרצת וגופו הנדרך של נחש ארסי. אנחנו נסוגים שני צעדים ושלושה, והנחש ממהר להסתלק בזחילתו הנחשולית והחרישית, גומא את החוליות והלילה גומע אותו אל אפלתו.
מראהו של השפיפון ממלא אותי בעירות והיא גוברת על הלאות. אלומתי אף מצטרפת לאלה של לירי ומיכה, מחוללת ופוערת מחילות של אור באפלת הלילה; גומחות זוהרות מהן יוצאים ובאים עוד עקרבי קטלן זעירים, מברישימון הנגב—עכביש נפילי שזוקף למולנו באיום את כליצרותיו, גרביל ששפמו רוטט בחשש תמידי, ולבנין משויש שישן צמוד לענף לענה, ותנומתו מפילה עלי שוב את העייפות שלרגע הרפתה. אני נסוג לאוהל ונופל לשינה עמוקה ונטולת הפרעות, מלבד לחש הרוח שמחליף בשנתי את לחש הנחשים.
