דילוג לתוכן

לייפר בלב סופה

יסעורון קטן בסערה | 27  בינואר 2024

מתחיל רע היום הזה, בחוף יפו. אני צובר כישלונות כמו הייתי ממשלה או שתיים. שחף שחור-ראש עובר ואני פוטר אותו כשחף ארמני. רק כשרוני דוחף את הראש שלי לטלסקופ, אני שם לב, ש-"אופסי, טעיתי. יש לו וואחד ראש לשחף הזה, ומלא כתמים שחורים. אתה צודק רוני: שחף שחור-ראש". ואז מכות בנו חזיתות של גשמים, אחת ועוד אחת, ואנו נמלטים להסתתר במכונית ואני רב עם לולה על המושב והיא לא מוותרת לי בקלות. היא לא מתה על הקונספט של רטיבות ביום קר, ואצלה אין את הטירוף הזה של צפרות, שיפצה על דלקת הריאות. היא לא מבינה מה רע ללכת לים בקיץ, למה דווקא בימי סערה אנחנו מתעקשים לגרור אותה לחוף. ואני, רק מהפחד מיואב ומרוני, עושה את עצמי מבין למה אנחנו פה דווקא היום, בגשם ובסער: "תביני לולה, אלה הסערות האלה, שדוחפות את עופות הים לחוף. אז צפרים רציניים, כמונו לולה, צובאים על החוף דווקא בסערות הללו. אולי נצליח להעיף מבט רטוב באיזו נקודה כהה, שתתברר בדיעבד כיסעור". לולה לא משתכנעת ומנסה לדחוק אותי מהמושב ברגליה האחוריות ולנפנף אותי בזנבה, אבל גם אני לא פראייר ואני הודף אותה בידיי. בלי שיואב יראה, כמובן. כי הוא יכעס.

 ואז מכות בנו חזיתות של גשמים, אחת ועוד אחת, ואנו נמלטים להסתתר במכונית ואני רב עם לולה על המושב והיא לא מוותרת לי בקלות. היא לא מתה על הקונספט של רטיבות ביום קר, ואצלה אין את הטירוף הזה של צפרות, שיפצה על דלקת הריאות.

הגשם נחלש ואנחנו יוצאים מהמכונית. הצבעים של הים נעים בין אפור פלדה לפלדה אפורה. הרוח מכה. מצב רוח מדכא באופן כללי. גם העננים מנמיכים ומאיימים, ורק בז נודד מאיר אותנו. אך הוא נעלם מאחורי הבניינים בצלילה מהירה. אז שוב משתלטת עלינו האפלולית האפורה והחורפית הזו. אני מעיף בים מבט רטוב ואומלל וארבעה שחפים קטנטנים עפים צפונה בצמוד לגלים. אני ממהר להכריז על שחפים גמדיים. רוני ויואב נדרכים ואז מתעצבנים עליי, כי אלה שחפי אגמים וכמותם יש כאן מלא. אני מנסה להצטדק ואומר שהים כאן עקום, עם כל הגלים האלה, והרגליים מועדות מהרוח, אז קשה לייצב את הטלסקופ. אבל הם—בתור עונש חינוכי—שולחים אותי למאפייה הקרובה, להביא איזה מאפה קיבוצי. אני מוחה. אני עלול להחמיץ איזה מגה ימי, שלא לדבר על הקמצנות הכרונית שלי, שמכאיבה בכיס. אבל הם נחושים ולא מותירים לי ברירות ואני הולך למאפייה, בדרך בועט באבנים קטנות, אבל גם אוסף צוצלת מנחמת ואת שרון, שהתבלבלה ומצאה את עצמה ליד המאפייה, במקום על החוף.

אני לוקח אותה ואת המאפים וחוזר אל החוף ואל שורת הטלסקופים, שהתארכה בינתיים בעוד אחד, כי גם יותם הגיע על מנת להירטב. ולולה—מהריח של המאפים—סולחת לי ומכשכשת לקראתי בזנבה ואני מתנחם בידידותה, כי רוני ויואב עוד כועסים עלי, ולי עוד כואב מהקנייה. אני מלטף אותה, ממלא את פי בשתיקה ובקרואסון ודוחף את עיני לטלסקופ, לסרוק את הים הריק, בבטן קצת יותר מלאה. דרומה וצפונה, צפונה ודרומה. עוד שחפי אגמים שאני מתאפק מלהכריז עליהם כגמדיים, שני שחפים עיטיים ועוד אחד. ואז מצפון לי נקודה שחרחרה, קטנטנה. ליבי מחמיץ איזו פעימה או שתיים, ואני מתמקד בנקודה: יסעורון, בחיי שיסעורון. וככל שהוא קרב, כך הוא נותר קטן. והוא גם שונה מהיסעורונים האטלנטיים של שנה שעברה. הוא קטן מהם ומעופו אינו תכליתי ונמרץ כמו ששלהם היה. הוא לא מתעלל בגלים כמו היסעורונים ההם, אלא מעופף מעל לגלים בקלילות, עושה איתם אהבה שמחה, כמו פרפר עם פרח.

ואז מצפון לי נקודה שחרחרה, קטנטנה. ליבי מחמיץ איזו פעימה או שתיים, ואני מתמקד בנקודה: יסעורון, בחיי שיסעורון. וככל שהוא קרב, כך הוא נותר קטן. והוא גם שונה מהיסעורונים האטלנטיים של שנה שעברה. הוא קטן מהם ומעופו אינו תכליתי ונמרץ כמו ששלהם היה.

פי נפער, לבי מחסיר עוד פעימה ואני ממלמל בקול מעט רם: "יסעורון, שם. והוא אחר, קטן כזה". כך אני מצליח לשמור על טוהר הצפר, מנצל את דו-המשמעות בין שם התואר לתואר השם, כלומר מותיר כוונתי בערפל, האם הוא קטן בגודלו או במינו. אבל הם כולם צועקים עלי עכשיו, שאסביר איפה היסעורון הזה, הקטן, בגודלו או במינו, ואני צועק, "שם, מעל לגל." ואיך שאני זועק, אני מבין שעם הים הגלי והמתגלגל שלפנינו, זה ההסבר הכי מטומטם שיש, ורוני יורה בי מבט כעוס ויואב כמעט ומשסה בי את לולה, שעסוקה בכישכוש זנבה ובכרסום זנבו של הקרואסון. ואני מתעשת וממלמל, "הוא מרחף מימין לעמוד של השלט, איפה שכל הגלים נשברים. מרחק בינוני, בעצם די קרוב לחוף, צמוד לברבורי הקצף". ולבי מחסיר עוד ארבע פעימות, כי עם כל האושר שביסעורון, מה הטעם, אם הוא יוותר בלתי מזוהה, במיוחד כשיתכן שהוא קטן במינו ולא רק בגודלו, וכמה הזדמנויות תהיינה לי לראות יסעורון קטן? אז אני רוצה אישוש או שניים לחשדותיי, "אז יאללה חברה, אתרו אותו כבר", והטלסקופים סורקים ואחד אחרי השני ננעלים על היסעורון, וכל נעילה—רוני, יואב ויותם—משחררת ממני ומהם אנחת רווחה, ואחד אחרי השני הם מאשרים: וואלה פיקי, זה יסעורון קטן, ולא רק בגודלו.

ואני מאושר ואלמלא הרוח, הייתי פוצח במחול הלייפר. אני מעביר את הטלסקופ לשרון, שתהנה גם, ולבי מחסיר עוד שתי פעימות. הפעם משמחה טהורה. ועוד פעימה אחת, מבהלה. כי כמה פעימות כבר יכול להחסיר אדם? וצפר?

לייפר