עיני עכבישים מנצנצות מבין האניצים, להבי מסוק חותרים בחשיכה, שריקה נוספת של כרוון וקריאה של ינשוף עצים קורעת דרכה מתוך צרצור הצרצרים, מתוך חורשה קטנה של עצי אורן. האלומה מציירת מעגלים מתרחבים ומצטמצמים, מלטפת את צללי העצים, עד שנחה על צלליתו של ינשוף, שמניד ראשו לצלילים של מוסיקה דמומה. השערות שעל עורפי והנוצות שעל עורפו סומרות, אנו לכודים בעבותות מבט משותף, אני מושיט יד, הוא מושיט כנף, נמלך ועף. אני מביט אחר מעופו החרישי, כנפיו רחבות ונושאות אותו ממני והלאה. נמלה עולה על רגלי, אני חש בדגדוגה, אך מהופנט מהמראות ומניח לה, כמעט ושוכח מקיומה עלי. ינשוף נוסף קורא אלי ואני נענה וקרב. הוא סומר אלי את ציציות ראשו, עיניו הצהובות בוקעות עבורי את החשיכה ואני עובר בחרבת האור עד אליו והוא מהנהן בראשו אלי, כמו מצווה עד לכאן ואני עוצר, אך הוא כבר מעופף ומצטרף לחברו.
ואני שב למיכה ואנו ממשיכים להתקדם בדרך, משני צידיה שיזפים ואלות, מענפיהם תלויות זיקיות רדומות, זנבן מלופף סביב הענפים וצלליות גופן מאירות בירוק זועק. לא להן כללי הלילה. כתמי צבע מרוכז בסרט שחור לבן. הן פוקחות לרגע את עיניהן המתגלגלות, מבטן נתלש מחלום עתיק יומין ואנו נסוגים, שישובו לשלוות שנתן וחלומן. שעיר שורק מאי שם והנמלה שהחלה את טיפוסה על רגלי במפגש עם הינשוף—עקבתי אחר מסלולה: קרסול, ירך ושוק, כמו שעון חול היא התקדמה, דיגדגה את דרכה מתחת למכנסיי—החליטה כי די לה ממני, כי די ללילה ממני והיא נועצת את לסתותיה במותני הימני, עד אליו הגיעה, ואני כמעט וזועק, אך דממת הלילה מצינה את כאבי, משתיקה אותי, ואני נענה לנמלה, לציוויה, ואנו מניחים ללילה, עוזבים אותו לקולותיו, לכלליו ולצלליו, שנותרים כנתינים בממלכתו.
