שועל בפרוות חורף עבותה, מתכרבל בתוככי שיח שרביטן. אוזניו מציצות מעבר לסברס הירוק. הוא מביט בי מפוהק, כמו כל ההתרחשות סביבו אינה נוגעת אליו, גם לא הצבי המבועת, שנעלם אי שם במדרון שממול. רק הנביחות המתגברות של הכלבים, מניעות אותו מרבצו, והוא נעלם מפוהק בין החורבות, שמטות עוד ליפול. השביל ממשיך ויורד בין זהרורי טיפות, שהתעבו על עשבים ועל נטעי שיחים, לצידה של שירת שחרורים, מתחת לפסי כתף לבנבנים של פרושים, ולכיפה שחרחרה של חורפי יחיד.
למטה, חסומה הדרך בגדרות של אתר בנייה, שמשיבות את ליפתא לזרימתו התמידית של הזמן, מפגישות אותי עם ההווה הרועש. אני מהפך את מהלכי, מחפש נתיב מילוט מכאן ומעכשיו, פוסע במשעול זיכרון ישן נושן של סתרי שחור-גרון, אי אז בחורף של 1981-2. בסופו של המשעול, ילדי חוג הצפרות של ירושלים ייפרשו כחצי מניפה אל מול שיח, שבין ענפיו מקפצת צלליתו הקטנה של הסתרי. כולנו נפעמים ועוד לא לגמרי מבינים על שום מה אנו מתפעמים, טרם רכשנו מושגים כמו לייפר וטוויץ', לא הבנו עד כמה מיוחדת היא הנדירות, כמעט חד-פעמית, או כמה ענוגה היא תצפית ללא מיינה ודררה. לא הבנו, אך ידענו שעלינו להתפעם כמו מנחם המדריך. אז כגוף אחד התפעמנו, פרחי צפרות שהיינו.
השביל ממשיך ויורד בין זהרורי טיפות, שהתעבו על עשבים ועל נטעי שיחים, לצידה של שירת שחרורים, מתחת לפסי כתף לבנבנים של פרושים, ולכיפה שחרחרה של חורפי יחיד.
