הרוח מתגברת, מסיעה את העננים במהירות אל עבר הכביסה של יואב וחלקת הדשא הפרועה שלי. אנחנו מושכים כתפיים בייאוש ומתקפלים. נו, טוב, לפחות ניסינו. אני נכנס הביתה, קטי מעבירה את מבטיה ביני לבין חשרת העננים ושואלת, "נו, מה, תספיק?". אני מרגיע אותה, אומר לה שרוב העננים חולפים מדרום לנו, אז יש לי מלא זמן עד לגשם, ושועט לבית של יובל. הוא מלווה אותי למחסן, מביט בעננים הכבדים מעלינו ושואל, "נו, מה, תספיק?", אני מחייך אליו בביטחון ואומר: "ברור. רוב העננים חולפים מדרום לנו. יש לי ים של זמן." הוא ספקן ואני מרגיע אותו, מזכיר לו ששירתתי שבע שנים וחצי בחיל הים, ימאי מדופלם, קורא את מזג האוויר כאת כף ידי, אז שיסמוך עלי. הוא מושך בכתפיו בסקפטיות ומסתובב לפתוח את דלת המחסן, בדיוק כשנוחתת עלי טיפת הגשם הראשונה. כשהוא מסתובב אלי בחזרה עם המכסחה, אני כבר רטוב עד לשד עצמותיי.
אני מקלל את השיחנית, את יואב, את מדריך המטרו שלי בחובלים וגם את יובל, שמבליע חיוך, בעודו מחזיר את המכסחה למחסן. אני שועט הביתה רטוב ומנסה לחמוק פנימה מבלי להיראות. אבל קטי ממתינה לי בפתח. "נו, פיקי," היא מפליטה בייאוש, "הפעם לפחות ניסית."
