ועוד אנו נעים דרך השבילים שמצלקים את המרחבים בשתי וערב, אל יונים שמפריחות עצמן לעננים אינסופיים, מותירות על הקרקע נץ מצוי, שבטופריו לפותה אחותן הניצודה. היא נאבקת עוד על חייה והוא מורט את נוצותיה, אדיש לעוויתות המוות, שמרעידות אותה עד לדממה הבלתי נמנעת. עינו של הנץ צהובה, מבטו יוקד כשל מלאך מוות בלתי מנוצח, עד שעט עליו עקב עיטי והוא נמלט, מותיר את יונתו המתה שלל לעקב, שאוחז את גופה בטופריו ונושא אותה אל עץ האכילה, וענני היונים מאטים, מתרחבים ונוחתים לעוד סבב של אכילה בהולה, עד לנץ הבא.
ואנו ממשיכים בדרכים, מיכה ואני, פעם צפונה ופעם מערבה, לעתים דווקא חוזרים מזרחה, וללא תכלית וכיוון אובדים במרחבים, נבלעים בהם, נעים תחת שמיים תכולים וריקים, בין שרידים מפויחים של שריפות קיץ ומפערי קירטון לבנים ובוהקים, חולפים נימפיות חורשף מעופפות, עיוורות לחורף שיורד עליהן לעטוף אותן בצינתו. אך בינתיים יש בשמש החיוורנית עוד די כוחות, לשאת את הנימפיות על כנפיהן למעוף נוסף. צבי נמלט, זנב שועל, קריאות סיקסק. סירות קוצניות תוחמות נחלות של סלעיות חורף וסבכיי ערבות משחקים מחבואים עם גבעולים כמושים וכחושים של עיריות. המוני דוחלים שחורי-גרון לופתים ענפים באצבעותיהם הזעירות. גרונם עטוי סינר שחור, גחונם חלודה טרייה, שנוזלת אל הקרקע. היא כבר התלחלחה פעם אחת מממטרי היורה, אך תשמח לעוד גשמים, להרוות את הפלומה, להצמיחה לשמיכה ירוקה. אחד הדוחלים נחבא מאתנו בסבך היבש של הצמחייה. אנו אורבים לו, נאזרים באורך רוח שניזון משממת האדם, והדוחל אוזר אומץ ומנתר מעלה מענף לענף. על כל ענף הוא משתהה כמה דקות, מברר שבטוח ומנתר לבא, שמעליו. כך, עד לראשו של הצמח, משם נפרש לו במלואו, כל כולו של היקום הזעיר שלו.
ועוד אנו נעים דרך השבילים שמצלקים את המרחבים בשתי וערב, אל יונים שמפריחות עצמן לעננים אינסופיים, מותירות על הקרקע נץ מצוי, שבטופריו לפותה אחותן הניצודה. היא נאבקת עוד על חייה והוא מורט את נוצותיה, אדיש לעוויתות המוות
