קפה, מאפה ועלווית לבנת-גבות. מבצע ביהונתן'ס פלייס. מאה מטרים ימינה מהצומת ואז שמאלה דרך הכיכר. רק תיזהרו על עמוד החשמל, עבר עליו בוקר קשה. אולי גם כדאי לוודא שמכונת האספרסו שבה לעבוד. ואביב יש ביהונתן'ס פלייס, לא משחקים מקדימים או הכנות, אלא הדבר האמיתי: לוהב, מלטף, בועט, מגפף, שדה פורח של כתמות וכלניות בכל הצבעים, רקפת על ראש סלע, רקפת מאוד לא ביישנית, שקדיה עושה אהבה חצופה עם צופית, זמזומיות לבנבנות מתחת לאורנים וזימזומים של שני רקבנים, מרחפים מעל. והשירה, או, שירת האביב הסוערת, פורצת מכל עץ ופינה, של אלו שלפני נדידה ושל אלו שעסוקות בהקמת נחלה מקומית. עלוויות חורף מדקלמות את שירת הצ'יף-צ'ף שלהן, כמעט מוכנות לצאת לדרכן, כמו קטר מתנשף על הרציף, שסופר את הדקות לפני יציאה לנסיעה ארוכה. השירה הפרועה והקטועה של הקיכלי רונן, שמכריז מראש האראוקריה, שהוא כאן, שלא על מנת להישאר. אדום-חזה מסלסל את רינתו, שמציירת את עצמה בתווים בלתי אפשריים, על ענן צמרירי. ירקון מצרצר על ראש הברוש ושלושה זכרים של צופיות במרדף תזזיתי: גוש מתכתי מתפתל בתוך עצמו, פה מציץ מקור, שם טופר זעיר, מתערבלים זה עם זה, יורים זה בזה ברקים מתכתיים, נעים כגוש בין ענפי השקדיה, אל האשחר ובחזרה, מנסים להגניב נשיקה לנקבה צנועה, אך מגורשים בידי צריהם ממנה והלאה, כמעט עד טופריו של הנץ הביתי, ממנו הם נמלטים, כגוף אחד, אל מבטחי השקדיה ובעירתה הלבנה. שחרור שר מהזיתים, סבכי שחור-ראש מהאשחר. וערד ואני מסונוורים מהמראות, מהקולות, מהריחות של עשבייה רמוסה, מובלים בידי יהונתן אל עוד חורש ועוד פינה, מוכרעים על ידי הכלניות, על ידי השירה, הניחוחות, עד ששריקה דו-הברתית זכה וצלולה של העלווית לבנת-הגבות, פולחת את הלב, מצמידה אותנו למקום. אנו נפרשים סביב העץ והעלווית משרקרקת, אך מסרבת להיראות, ואנו פורשים חצי מאוכזבים לקפה ומאפה, והריחות מפתים אותה והיא מתקרבת עוד ועוד, ואנו שבים אליה, מותירים מאפים נגוסים וספלים חצי מלאים, והיא באה עד אלינו מצמרת עץ אלון, מדגמנת את גבותיה, את פסי הכנף, פס ועוד חצי פס, ומוליכה אותי אל מסך של ברחשים, דרכו עובר אני אליה: אל הכלה האביבית, האהובה, העלוויתית.
