ומעץ שיטה נוסף ממריא שעיר משורטט, נבהל מרעש של רכב שטח דוהר. הוא ממהר להסתתר בעץ שיטה אחר ושוב נבהל, ממריא וחותר בכנפיו הקצרות אל עוד עץ, בתוכו הוא נוחת ונמסך בין ענפיו וצלליו ובמבט מנומנם הופך לאחד מאיתם. עיניו ממצמצות ואז נעצמות, ציציות ראשו זקופות, מקנות לצלליתו מראה ממושך ומתמשך, כמו ענף ללא קץ. מתחת למקורו מתפרעות נוצות מוך רכות, מסתדרות כשפם עבות של אריה ים מנומנם. והשעיר דומם, עומד בהיחבא ללא נוע, צבעו כצבע קליפה מוצללת של עץ השיטה, נוצותיו כקוצים המזדקרים. מיכה ואני עומדים ושרים לו שיר ערש מרוחק להמתיק את שנתו וממשיכים בנחל עתק, תחת מבטם הקר והריק של שמי חורף תכולים וצלולים, ונקלעים אל ליבה של להקת ורדיות, ברובן נקבות. אני מתיישב בצילו של שיח רכפתן והן מדלגות בינו לבין הקרקע, מלקטות זרעים שנשרו, או קוטפות פירות בשרניים, משמיעות קולות ציוץ דרוריים, קצת גבוהים יותר, כמעט צווחניים. אחת הורדיות מנתרת אל סלע גרניט, משם היא מצודדת אלי את מבטה הרהוי, ואני מניח למשקפת ולמצלמה, יושב דומם כאחד מסלעי הגרניט הזוויתיים ומניח לה להירגע, לשוב לשיחור המזון, בקצב שלה, המדברי.
אנחנו ממשיכים בנחל, אל המקטע הקניוני, המעוקי, מטפסים בסולמות ובין הבולדרים, עד לעינו המתובללת של הגב המעופש, מבטו אצתי וצינתי, והוא רוחש צרעות ושפיריות. גיחנית מעורקת מטילה צל שקוף על הקירטון. היא בוחנת אותי באלפי עיניותיה, ששוברות את דמותי לרבבות השתקפויות קטנות, איטיות עד כאב. היא דוממת כאבן ומהירה כאור, עוברת בין זו לזה, מאיטה ומאיצה כאוות נפשה הזרה. זרימת הזמן שלנו שונה, לא תיפגש לעולם, מלבד בזה ההווה החולף, שבמהלכו, פרושת כנפיים, היא פורסת אותי לפרוסות של יצור לא מוכר, שלנגד עיניה היציבות הוא ממהר להתקמט ולהתפורר אל אבק המדבר, שלנצח יהא ביתה.
ומעץ שיטה נוסף ממריא שעיר משורטט, נבהל מרעש של רכב שטח דוהר. הוא ממהר להסתתר בעץ שיטה אחר ושוב נבהל, ממריא וחותר בכנפיו הקצרות אל עוד עץ, בתוכו הוא נוחת ונמסך בין ענפיו וצלליו ובמבט מנומנם הופך לאחד מאיתם.
