אנפיות סוף מתקבצות סביב עץ אשל ועסוקות כרגיל בחוסר מעש או בלנבוח ובלריב זו עם זו. בין לבין הן שולחות מקור עצל לדלות דג שקרב לגדה. אנפית מגרשת רעותה, שאוזרת עוז וחוזרת להשיב לעצמה את מקומה. עוד ועוד נביחות קרב. שלדג גמדי קץ בריבים הקולניים של האנפיות ועף תוך שריקה גבוהה לפינה רחוקה ושקטה. שם הוא צולל לשלות את הדגיגים שנמלטים מהמירומיות. קורמורנים גמדיים מכהים את פני השמיים בלהקות גדולות שעפות מעצי הלינה למאגרי השיחור היומיים. מקוריהם הקצרים פעורים בדממה, שנבלעת בקרקורים הרמים של המירומיות. נחליאלים צהובים נוחתים על קנים יבשים בציוצים צרודים; מסרים מנחמים מהסתיו. כמותם גם החופמים הרבים שעל גדות המדגה. קנית אפריקאית רועשת עפה הלוך ושוב, מנסה לגרש את הנחליאלים הפולשים מהקנים שמעטרים את נחלתה. עד שזרון סוף גולש אל המדגה, מטיל בו אימה ומעורר עליו את המגלנים, שנאספים לגרשו ומקימים מהומה רגעית. חופיות קטנות נמלטות בלהקה צפופה, שתי ביצניות ירוקות-רגל נסוגות כזוג צמוד, שלושה ברווזים משוישים בורחים במעוף מהיר ותמירונים וסיקסקים מצטרפים למגלנים, ששים כתמיד אלי קרב. כשהזרון נעלם והמהומה שוככת, חוזרות המירומיות לפטרל לאורך המדגה ולרוחבו, לובשות ופושטות צורה וצבע אור למסך העננים שממשיך להיפתח ולהיסגר ולריצוד ההשתקפויות שנשנה ונעלם בהתאם. פעם הן ציפורים חדגוניות, פעם עלי כותרת צבעוניים ואבודים, חוזרות אז להיות עלי שלכת חלודיים, ושבות פעם נוספת להיות מירומיות אפרוריות ומלאכיות.
ותודה לרויטל בן-אדר כגן, צפרית הבית בעמק החולה, ששלחה אותי למדגה.
