אני נאנח בהבנה בוגרת וחומלת, ומסביר לו שלפקוח עיניים הוא בסך הכל ביטוי להתפכחות, ובפועל כוונתי היא שיעצום את העיניים, ואם ניתן אז במהרה, כי ממתינים לנו תרגילים של שליטה עצמית. ואני מוסיף ומבטיח לו שלא יתייאש, כי לי התרגילים עזרו מאוד, "תראה אותי, תראה כמה אני רגוע ואיך אני נהנה מהברכיה ששוחה בניחותא." מיכה נובח עליי שאם הוא יעצום את העיניים הוא לא יוכל לראות ציפורים, וצ'רלי האומלל נבהל, אוזנו השמאלית שמוטה בחציה, עיניו הערמוניות נעצמות ונפקחות, גם הוא התבלבל, ובזנב שמוט הוא עובר ממיכה אליי ובחזרה. שוב אני עונה בשובה ונחת, "מיכה, מיכה, הסכת ושמע, לא חובה לראות ציפורים, אפשר לחוות אותן ואם ניתן אז באיטיות, והאמן לי שלחוות ניתן גם בשמיעה. אז בוא, עצום עיניים וכרה אוזן." ידו מתעוותת. או כתוצאה מתשוקה בלתי נשלטת לטוויץ' או מתשוקה רצונית ביותר להכות אותי. מלא חמלה אני מתעלם מהמחווה הנוטה לאלימות, עוצם עיניים, מצמיד ידיים וזוקף אותן בגובה החזה. "חזור אחריי, מיכה, אוֹם." "מה אוֹם, פיקי. באימא שלך, מה אום עכשיו." "מיכה, מיכה, אמי איננה עוד, ועכשיו חזור אחריי במטותא ממך: אוֹם," ואני מהמהם שורה ארוכה של אוֹם, בקול בריטון שָׁלֵו.
אני רושם לעצמי לדבר עם עדי ולהסביר לה את המצב. לומר לה שאני חושב, נכון יותר מקווה, שהמצב אינו חסר תקנה. לפחות לא לגמרי. הוא עוד עשוי לחזור להיות המיכה ההוא שהיא הכירה פעם ואהבה. ואז אני נזכר בפניה הנוהרים של קטי, שמזה כשבועיים טוענת שמאז העניין הזה עם צפרות איטית, הפכתי להיות כמעט בן אדם ושהיא מתחילה לחשוב שהיא יכולה לדמיין עתיד, שבו היא אולי תוכל להיות מאושרת איתי. בינתיים, שרקרקים מצויים צונחים אל המאגר לשתות מים, סיסי הרים מתעגלים בין העננים, וסנוניות מערה ורפת מגחכות למראה שני הצפרים המזיעים. ביצנית שחורת-כנף ממריאה מהגדה. אני עוקב אחריה בעיניים עצומות למחצה, טופח למיכה על השכם ומצביע לעברה. הוא מושך בכתפיו, כל מבטו אומר מיאוס, והוא מפליט בשפתיים חשוקות, שזו רק ביצנית שחורת-כנף, והוא מעדיף ביצנית עקודה. אני נאנח באותו ניגון מתקתק ודביק של חמלה מבינה, ואומר לו שהביצנית מסמלת את תחילת הנדידה, "ותראה איזה יופי. כל ציפור בְּבֵיתָהּ, כל ציפור בְּעִתָּהּ." נביחה זעופה נפלטת מפיו, "כל ציפור בעיטה, פיקי, בחיי שכל ציפור בעיטה." קולו עולה שתי אוקטבות והוא מוסיף בחמת זעם, "אני רוצה ביצנית עקודה." פשוש מטרטר בבעתה, קנית קטנה פוסקת משירתה וסבכי שחור-ראש נמלט אל הסבך העבות של לכידי הנחל. עיניי מצטמצמות למבט הטיפולי שסיגלתי לעצמי בשבועיים האחרונים. אני מרגיע את הציפורים ואומר למיכה שזו בטח בעיה של חסך בילדות, אבל לא נורא, הוא מוזמן לספר לי וביחד נתגבר על זה. לרגע, כשתור מצוי חולף מעלינו, הוא מתחייך. האומלל זיהה אותו כתור מזרחי. אני מצקצק בלשוני (חלילה לא בשיפוטיות), ומסביר לו שזו בעיה מוכרת בקרב טוויצ'רים. שזה מעין תעתוע עצמי, משאלת לב שהופכת לזיהוי מוטעה, והתור הוא תור מצוי, שהוא ציפור שכולה מתיקות ויופי, גם אם אינה כה נדירה.
ביצנית שחורת-כנף ממריאה מהגדה. אני עוקב אחריה בעיניים עצומות למחצה, טופח למיכה על השכם ומצביע לעברה. הוא מושך בכתפיו, כל מבטו אומר מיאוס, והוא מפליט בשפתיים חשוקות, שזו רק ביצנית שחורת-כנף, והוא מעדיף ביצנית עקודה.
