"יש וּמְזַמְּנִים לנו הזמנים היפוכי תפקידים; השנים החולפות, השעות הנוקפות, מגע הגלגלים של הכיסא בו ישובה אמי, ואני מסיע הלוך ושוב ברחבי הגינה הציבורית, דוחף את כיסא הגלגלים כמו שהיא הסיעה אותי בעגלת התינוקות, וחיוך צעיר מרחיב את פניה וזנב הסוס סרוק ומסודר, מטופח. נימים של כסף שזורים זה כבר בברק השיער השחור. צעדה גא ובטוח, מבטה מחליק על העוברים והשבים, מכירה ברושם שהיא מותירה בהם, ושבויה באשליית הנצח."
במעוף. סוף מפרק פיקי איש שלום את אשליית הנצח דרך התבוננות בתחנות הדעיכה האחרונות של אמו, אותן הוא חווה תוך התמסרות לטבע ולציפורים. צפר בכל רמ"ח איבריו, גם את המסע האחרון הזה עורך פיקי איש שלום בלוויית הציפורים. הוא מוצא בהן נחמה וכוח והוא מתאר את חייהן ואת חיוניותן בשפה פואטית ושופעת. באמצעות הציפורים הוא מאתגר את סופיות החיים ובה בעת לומד להשלים עם הסופיות ולקבלה כחלק הכרחי מהמחזוריות שבטבע. תיאורי טבע עשירים ולעתים סוערים נארגים בזיכרונות משפחתיים שקטים וברישומים עדינים של הדעיכה הבלתי נמנעת אל הסוף.
"גלידים ירוקים. עלים מוקשים שמתקשים להפשיר מקרת הלילה הירושלמי, שזורים בנימי שיבה כסופים ועמוסים בגבישי קרח מתנצנצים. העלים חורקים מכפור. סדקים נפערים בהם ומאיימים לשבור. כרי רקפות מטוללות, ראשים של כלנית כפופים בהכנעה, ועכנאי שמחלפותיו הן עלי כותרת בסגול עכור וטיפות מאירות, מבריקות. כיסים של ערפל מקומי אופפים את נחל רפאים, מצטעפים סביב שלדג לבן־חזה, שנאלם דום בענן הלח והקר. הוא מביט מופתע לצדדים, עיניו משתדלות לחדור את הסמיכות המוכית, אך נכנע ללפיתתה, הוא ממתין שתחלוף, תדאה הלאה במורד הנחל. ראש של חוגלה בוקע מהענן והראש עטור בפריחת שקד ובזהרורי טל; טיפות שהפשירו ובורקות בדיוק כמו הצופית, שמרפרפת סביב עפץ אֵלָה."
(דרור בורשטיין)
