הזמן מתפעם ועוצר מלכת. הוא מוותר על כתרו לטובת זכר האירניה, מאפשר לו מרווח של נשימה לעמוד על עץ אשחר ולשכר את רואיו. אך רק לעת קצרה, ואז הוא שוב משלח בו את החנקן אדום-הגב, והלה רודף את זכר האירניה, שנמלט ומוצא מפלט ארעי, ממנו הוא מפגין מהוסס את צבעי נוצותיו. עוד מרדף נחוש ועוד נסיגה וזכר האירניה נעמד על קדד קיפודי, משתקע בו, זהיר. רק חזהו וראשו בולטים, מציצים, מיידים בנו את שלל גווניהם: חזה שכתום בעירתו מתחרה בזו של השמש, גב וראש באפור צפחתי, שקרירותו מכניעה את רוחות הפסגה הסחופה, גרון צח כשלג, שמוקף בשחור עמוק מיני עמק חרמוני. הזמן הולם בו שוב ושוב, מאיץ בו לסוב את הנקבה האפרורית, לחזר אחריה, כי אין עת לכל, וודאי לא לפרקי הפוגה ארוכה. ומרוצו של הזמן גם מדרבן שני זכרים של חוגות, שחגים זה סביב זה, קדים, מזדקפים, משלחים טפרים, כנפיים ומקורים מאיימים, נארגים האחד בגרונו של השני, מצויים בקרב אימתני ומורט נוצות. אולי נקבה משקיפה משיח קרוב, להכריע בין השניים, אולי שתי נקבות ממתינות לתוצאת הקרב. ובינתיים, בסמוך, שתי כיתמיות ורוניקה מזדווגות וזכר נוסף מנסה להידחק אל בין השניים, לדחוק את הזכר המזדווג, שנאחז בנקבה בכל כוחו הדל, לא מוותר, כי מי ידע אם יש עוד עת באמתחתו.
על המדרונות זוקפים ערירי לבנון את עמודי תפרחתם, מוקפים בדבורים מזמזמות, בחגבים בשרתניים. גיבתון עפרוני שר מעץ אשחר, גיבתון שחור-ראש מזמר מסלע מחורץ, כולם ממהרים להשלים את מחזור הרבייה תחת שררתו של הזמן. ורק עדר חזירים, צעירים ובוגרים, מהלך במדרון, אדיש לזמן שחולף. החזירים ידעו להסתדר בחורף הקשה, ינמיכו אם יצטרכו, יעזבו את ההר אל המטעים שסביב. עתה הם הולכים באיטיות לא נחרדת ולא מוחרדת, מרחרחים בין שלוגיות ומשלימים את המראה הכובש של העמק הקטן והעמוק. וכשהעדר נעלם בין הסלעים אנו משתחררים, לצערנו, מכבלי הכישוף.
ומרוצו של הזמן גם מדרבן שני זכרים של חוגות, שחגים זה סביב זה, קדים, מזדקפים, משלחים טפרים, כנפיים ומקורים מאיימים, נארגים האחד בגרונו של השני, מצויים בקרב אימתני ומורט נוצות. אולי נקבה משקיפה משיח קרוב, להכריע בין השניים, אולי שתי נקבות ממתינות לתוצאת הקרב.
