קשת צבעונית של אורות, פנסי מכוניות ומשאיות ממהרות על כביש שש דרומה וצפונה, נושאות על גלגליהן את קצב החיים, מאיצות עוד ועוד למהירות מסחררת, יוצאות לעקיפה ונעקפות, אולי חושבים נהגיהן שהם מחמיצים משהו בעל ערך. למעלה, מטפס הירח לאיטו בשמיים. הוא לא יותר מסהר חרמשי, דק ומלוטש, אורו דל מכדי להתחרות בנגה, שעולה ובוהק מהכביש. לילה חם, כמעט מחניק. התנשמת שעל הגדר אינה מתרשמת מהאורות, מהחום, או ממבטינו המשתאים. היא בְּשֶׁלָּהּ, שלווה, מסובבת את ראשה ימינה ושמאלה, מלקקת את טופריה, באיטיות, ביסודיות, מנקה מהם את שרידיו המתייבשים של מעשה הקטל האחרון. האורות נעים סביב ראשה באדום ולבן, כדורי שביט לוהבים, ממהרים ונעלמים, מתחלפים באורות של המכונית הבאה, נהגה צופר בעצבנות על זה שלפניו, שאינו ממהר מספיק לטעמו. לרגע נראית התנשמת כמו להטוטנית, מלהטטת בכדורי האור, משליכה אותם אל לולאה אווירית, אל קשת מתרחבת בשמי הלילה הכהים, צבעיה מתפוצצים מעל לראשה ונבלעים בחשיכה. היא עוקבת במבטה אחרי כדורי האור, כמו מתכוונת לתפוס אותם בטרם ייפלו ויתרסקו על הקרקע. אך הם אינם מתרסקים, רק ממשיכים בתאוצתם דרומה וצפונה, נוטשים את הילתה של התנשמת, נבלעים בחשיכה, והיא מאפירה ואינה נראית עוד כמו להטוטנית נמרצת וצבעונית, אלא כמו הציידת הַלֵּאָה שהיא.
ואנו איתה, לצידה. לערב אחד נפלטנו אל שול הדרך, אל צידה של הציידת, אל מחוץ לאוטוסטרדת החיים והמידע, אל דרך העפר הזנוחה והאיטית הזו, שהייתה יכולה להיות שקטה ושלווה, אלמלא המשאיות והמכוניות הממהרות, הצופרות, המאיצות הלאה בכביש שש, עוקפות ונעקפות, נהגיהן עיוורים לאותם שוליים אפלים ומלאי חיים.
