ארבעים שנים חלפו כלא היו ועתה שנינו משרכים רגלינו אחריו, מנסים להרשימו בידיעות שרכשנו מאז, ממהרים לרצותו, נותנים לו שידריך אותנו בשבילים הלא מוכרים ומתמסרים לתחושת הילדות חסרת הישע, נטולת הטרדות והאחריות. יש בהיותו ביננו ולפנינו תחושה מנחמת משהו, תחושה של פיענוח זרותו המאיימת של הלילה. אנו מתגאים בגאוותו בנו, מצטחקים כשהוא מזהה את הדינמיקה ביננו ונוזף בנו בגללה. וכשהרעב לופת אותנו בחטף, הוא מוציא מתיקו חבילה של שקדים ואגוזים ומציע לנו, להשתיק את קרקור הבטן. מדריך.
וכשקרקור הבטן משתתק, נפתח לנו הלילה ומתוכו עולה ובאה שירתו של תחמס ועוד תחמס. אנו מוקפים בתחמסים מזמרים, שירתו של צרצר ושריקות של שעירים. תחמס מתממש מצמרת עץ, ממריא אל מעוף ראווה, צלליתו מסתירה את הירח המלא, חולפת דרכו ושבה להימסך באפילה. הוא שב אל מעלינו, נובח קריאות תעופה קצובות, סופק כנפיים והחבטות נשמעות כמחיאות כפיים עמומות. מעופו שבור, מעלה, מטה, ימינה ושמאלה, בום, בום, בום. כתמי הכנף הבהירים מחזירים את אור הירח, מכסיפים בו, עד שהתחמס אוסף את כנפיו אל גופו ונעלם בענפי נופו של אורן. זוג אחר של תחמסים מעופף במעגלים ושירה נוספת בוקעת מפינה מרוחקת יותר של החורשה.
מיכה ואני מאושרים, כמעט כמו שני ילדים, אולי לא כמו; שני ילדים באמת ובתמים. לא צריך הרבה כדי לחזור ולהרגיש ילדים, להיות ילדים. כל שצריך הוא שהילדים שלנו לא יהיו בנמצא, מדריך של פעם ללכת בעקבותיו וציפור מפעימה כתחמס לא רדום.
אך ילדים כילדים; התרדמה נופלת עלינו וראשינו מתנדנדים. אנו נותנים למנחם להדריך אותנו בשביל השב למכונית ומעירים בשוגג שני חוויאים, מפריחים כרוונים ונמסים למשמע אנחה עמומה של אוח. אנו חולפים דרך כיסי אוויר חמים וכיסי אוויר קריר, מזיעים ומצטמררים חליפות. החול נגרס, הצמרות מרשרשות ואנו מתערסלים בנעימות שבלהיות מודרך, כל הדרך למכונית. שם, משקיף עלינו הירח, גדול ועגול כמו המעגל בן ארבעים השנים, שסגרנו זה עתה לאורו.
