היום מלבלב וקול רעם עמום מתחיל לעלות מתחתית הגבעה. האוזניים נדרכות. אני מפנה את המשקפת אל עבר מקור הרעש ומגלה גוש חאקי דביק וגונח. הנה הם. עוד מעט אצטרך גם אני להיאנח ולגנוח. בינתיים, לפני שגוש החאקי יטביע אותי ואת צבעי הזריחה, אני נהנה מצופית צבעונית ומהמחשבה על כוס קפה.
הם קרבים. שחף ביניהם, מנסה לזקוף את הראש למראנו, אך כורע תחת משא הציוד. עכשיו אני שם לב, כמה משקל הוא העלה בשבועות האחרונים, מסת גוף ושריר. בערך בקצב שאמא שלי משילה אותם, מאשפוז לאשפוז. והשרירים מצייתים לו, כשהוא מורה להם ומפעיל אותם: דוחפים, נושאים, ממהרים.
הוא מגיע. הם מגיעים. בגוש אחד. אני רוצה לפלות אותו מהגוש, לחבק אותו. להזכיר לו שהוא לא רק חייל ואני לא רק צפר. אבל אי אפשר, וחוץ מזה הוא רואה את המשקפת ומתפדח. ואז הדיאלוג הקצר ההוא וטענותיו שנסתתמו, והוא חוזר אל מתחת לאלונקה, וההורים והילדים ממשיכים יחד לקול מקצב הפקודה של המפקדים, שגם יכולים להיות הילדים שלנו. אני תולה מבט בחוויאי דואה בקלילות חסרת דאגות, ומנסה לרסן את המחשבות שלי, שממהרות בעקבותיו.
אנחנו מתקדמים בגוש מיוזע אחד, חיילים והורים, אל עבר קו הסיום. אני מביט עלינו מלמעלה, ממעוף החוויאי. נחש אנושי וצפוף. אני רוצה שהגוש ימתח, יתרווח, יחשוף את האינדיבידואלים שאנו, וממילא אני גם מלא בהמון אמירות ביקורתיות שמבקשות מוצא ובדיחות ציניות שמחפשות פרצה. אבל מתיישב עליי ריסון לא מוכר. אני סוכר את פי הגדול וחוסך משחף את כל מה שאני חושב שאני יודע, וכל מה שאני יודע שאני חושב. שיחגוג. את הרגע, את היום, את הכומתה. את העולם, שלרגע אחד כולו שלו, בשליטתו.
