קָרַת פִּיפִיּוֹת קורעת בי בכפל להביה, חותרת בבשרי מבפנים ומבחוץ, שולחת בי קור צלול ומצמרר, חד ונושכני, אכזרי כמעט. הכפור מקפיא רקפת שהופכת פריכה, שבירה, ראשה הוורוד וההפוך כמו מפיל תחינה לשמש שתחממה. חרדל לבן מזיל אגלים של קרח שהפשיר, לוכדים בתוכם תמונה מזוקקת והפוכה של העולם. העשבים נשברים מתחת לרגליי. סביון מזהיר בשבבים של כפור מצהיב. ארמונות זעירים של קרח מפשיר. צופית בורקת ושרה על עץ שקד, שהשיר את מרבית עלי כותרתו. הם פזורים לרגליו כפתיתים של שלג אכזב. צבעוני בין כלניות. כתמים אדומים בין הטרסות של הרי ירושלים.
עוויתות של חורף, אולי אחרונות. חוויאי מוקף בעורבים תוקפניים וששים אלי קרב. סיעות על גבי סיעות של עורבנים לוחמניים נלחמות בינן לבין עצמן. עקב מזרחי מתרומם מהרכס וממהר להתרחק. סבכים שחורי-ראש שרים. סבכי טוחנים יחיד חולף בנדידתו. הוא מחפש כנימה או שתיים בין ענפיו העירומים והמניצים של שיח אשחר. צבאים בחילוף פרווה. דבורת עצים מזמזמת ומתחממת. סיסים טסים ומתיזים בי את שריקותיהם. זכר של חכלילית עצים מפגין את קשת צבעיו. אדום חזה עוד מתקתק את תקתוקיו. פרוש מצוי שר ומדמיין את יערותיה של אירופה. להקה של חורפים על ראש העץ העירום, שירתם כנהי מפכה.
האביב נמסך בשרידיו של החורף, מחליפו בהדרגה מכאיבה. מעבר לעיקול הנחל ממתין הקיץ. בקרוב הוא ירים את חמת ראשו. וודאי עוד אתגעגע לצינה, אך עתה אני מתאווה למעט חום, שיבוא בעצמותיי ויפשיר אותי, כמו שהפשיר כבר את הפרחים. וכמו מהפרחים אז יֻגְּרוּ ממני אגלים, בזרזיפים מקלישים והולכים.
