שִׁלְפֵי תירס מִרְמָס לרגליי ולטפיפותיהן של המוני יונים, שנמשכות אל השדה הקצור ללקט בו גרעינים, שנשמטו בצידי המקצרה. הן נאספות באלפיהן עם זריחה, נוצותיהן רוחצות באורה, ניצתות בזהבה. להרף חולף הן היפות בציפורים. אני קרב אליהן ובא אל קרבן ומתערסל בהמייתן הקרירה. הן העולם כולו ואין בלתן. יש בהן שחורות ולבנות ואדמדמות וכל המנעד שבין לבין ומעבר. הן מהדסות ומתרחקות ממני, מדדות בין השלפים וכשאני קרב מדי, הן ממריאות ומתעבות לענן יונה, שמתפצל למספר ווילונות ענק, שמתחבטים למולי ומעליי ונפרשים וחושפים לי מסדרון ומשעול, בו אני צועד, שיכור וסחרחר ממשק כנפיהן המחריש, עד שאני בא אל הבז. הוא מצטודד על עמוד שבשדה ונועץ בי מבט, גבו מסמיק באור הזריחה ובעינו משתקפת השמש וניצוץ של ציד שחרית. ראשו חג ועוקב אחריי. הוא ממריא, יוצא לסיבוב רחב ושב אל עמוד התצפית, ממנו הוא נופל מטה, צונח אל בין הקנים הקצורים, טפריו נשלחים קדימה, אל טרף לא נראה. הוא סב בין האניצים הקצרים, מחולל את ריקוד הקטל ומתכופף בהרף לטרף, שולח מקורו אליו, לקרוע באבחה אחת בבשר שנסתר מעיניי. הוא סועד בחופזה וממריא ומאמיר מעלה, אל בין היונים, שפורחות למראהו ויוצרות סחרחרה של נוצות וקולות, שמתאבכת אל תוך ראשי ומסחררת אותו, במשק הבלתי פוסק, שמחריש ומרעיד את האוויר. הבז המצוי נעלם בענן והיונים נרגעות, נוחתות ושבות לרעות בין השלפים, במעין שלווה דרוכה.
שִׁלְפֵי תירס מִרְמָס לרגליי ולטפיפותיהן של המוני יונים, שנמשכות אל השדה הקצור ללקט בו גרעינים, שנשמטו בצידי המקצרה. הן נאספות באלפיהן עם זריחה, נוצותיהן רוחצות באורה, ניצתות בזהבה. להרף חולף הן היפות בציפורים.
