אנו ניצבים על הגדה של בריכות המלח, ים סוף נפרש למולנו, משתכרים מהמחזה הסוחף ומפללים שלא יגיע לסופו. ידיי נמתחות אל נץ שמעופף על ידי ואצבעותיי מצביעות לעברו מעצמן, כמו יצאו לעצמאות וכל שהן רוצות הוא ללטף נוצה של נץ. הן מצביעות על הנץ שמגיח מאחוריי ועל הנץ שצולל מלפניי ועל שני הנצים שדואים מצדדיי. חיוך אידיוטי נמתח ומאיים לקרוע את הפנים מרוב שהוא רחב ומתרחב, עד שנץ ננעל עליי, צולל אליי, מאיץ ונועץ בי מבט צונן וחיוכי הרחב נצמת ומתכווץ, ואצבעותיי נקמצות בפלצות, הלומות ביעותי דורסים. למראה מבטו אני חש כציפור שיר פצועת כנף וחסרת ישע. גופי מונע באינסטינקט בלתי נשלט וקופץ הצידה, במעין תנועת התחמקות מטופשת. כי הנץ שינה את כיוון מעופו בבוז והותיר על עורי רק מכוות בלהה.
סיקסקים מתקבצים לכנופיות צעקניות ונוסקים נמרצים להילחם בפלישה הגדולה. הנצים חומקים מהם באדישות מופגנת וממשיכים בנדידתם צפונה. הסיקסקים נוחתים בתסכול ושוב ממריאים ונוחתים וממריאים, חסרי מנוחה לנוכח חשרת הנצים המתעבה. חופיות קטנות מצייצות באימה ונמלטות מהאיום, בעוד הנצים, שטרם נתקפו בבולמוס רעב, מתעלמים מהן וחותרים צפונה לאורך ההרים. חלקם נושרים מהגוש הגדול וצונחים אל אגם אניטה להרוות צימאון עמוק. בהפוגות הקצרות שבין גלי הנצים מופיעות סנוניות רפת וממהרות להסתלק בטרם ישטפו השמים בגל נוסף. סיסי חומות מציצים ונסוגים, שרקרקים מצויים משרקרקים, נרתעים ונעלמים. פרפורים עקודים מעזים פנים ומתחצפים לנצים, אך נמלכים בדעתם ושומרים מרחק. עורב הודי נטפל לנץ. הנץ חומק ומתמרן, הופך באבחת כנף מנרדף לרודף ומחייב את העורב לברוח מטופריו המושחזים.
