מצח במצח

מאגר חולדה

הרגליים עייפות וחלשות, משתרכות תחתיי כמו היו שייכות להלך אחר. ציוד הצפרות מכביד יותר מהרגיל. קשה עם הצינון, האף הסתום והחולשה הכללית. כאב קל מאחורי המצח והעיניים נוטות להזדגג. מהבקרים האלה שמביאים אותי להתעטף בתועפות של אומללות עצמית. כמו שאני אוהב. אך גם מעוררים בי כעס. מה, באמת הייתי חייב לגרור את עצמי עד למאגר? לא יכולתי להסתפק בסיבוב קצר ליד הבית, עם נחליאלי, דוחל וצוצלת? לחזור מהר אל ספל מהביל של תה? מעניין, או אולי דווקא מטריד, שהמחשבה להישאר במיטה ולא לצאת לצפר לא חולפת כלל בראשי. נו, בטח. צריך לשמור על רצף הצפרות ושילכו לעזאזל הגוף והנגיפים. כנראה שיש דברים שלא ניתן לצפות מצפרים, כמו למשל שכל ישר ובינה איתנה.

אז הנה, אני כאן. גורר את עצמי ברגליים כושלות ומקיף לאט את המאגר. מדי פעם עוצר לעסות את המצח, לקנח את האף ולהחזיר את הנשימה. גם לצפות בברווזים השונים. מזמן שלא ראיתי פה כל כך הרבה צוללי ביצות. אני מנסה לספור אותם, אבל מתבלבל בכל פעם שמגיע לשלושים. או שעוד צולל יוצא מאחורי הקנים ומערבב לי את המספרים. אז אני זורק לאיבירד ארבעים צוללים ומקווה שאף אחד לא יבוא לבדוק אותי. ארבעה ברווזים חדי-זנב משייטים באצילות וצחראשית יחידה סורקת במקורה המוזר את זנבה הארוך. עשרה טבלנים מצויצים פלוס מינוס טבלן בינוני. חלקם מתחילים לרכוש את צבעי החיזור, מתעלמים מהחורף שעוד נפרש לפניהם. עיט צפרדעים נח על צמרת של עץ אשל קרוב והרחק בשדה מתפנקת דאה שחורת-כתף על עץ עירום מעלים. אני מרעיד ברוח הקרה. שלוש מירומיות לבנות-לחי צוללות בתורות אל תוך המים ונוסקות עם דגים מפרפרים במקור. הנזלת מתגברת, גם הכאב מאחורי המצח. אני מתעטש ועשרות מריות מתרוממות לאוויר. אני מתנצל. ברכיות נוזפות בי בגעגועים רמים. המריות מקיפות במעוף את המאגר ושבות לנחות. אני שוב מתנצל ועוצר את ההתעטשות הבאה שעולה באפי. העיניים מעט נפוחות מההצטננות, הראש סחרחר והמחשבה יוצאת למעוף בעקבות סנוניות הרפת. מחפשת את החופש מהצינון המעצבן. חסידה שחורה מגיעה, לא ברור מהיכן, נוחתת בכבדות עייפה ומעיפה שחף אגמים שרק רצה לדוג במנוחה. גם הוא אורח לא שכיח במיוחד במאגר.