השביל מתפתל מטה לכיוון עין לבן. שתי שוטרות מג"ב שומרות עליו, אולי כדי שלא יברח. שדות הדגן נפרשים משני עבריו, כמו זקיפים אינסופיים, שגם הם שומרים שלא יברח. אבל השביל בשלו. ממשיך להתפתל באיטיות מטה, אל עבר עצי הזית הזקנים, המשורגים. כמה קוצים עומדים בפריחתם, סגולים, כחולים וצהובים, כתמי צבע קיציים. צרעת ענק מזמזמת. שבלולים מתכנסים בקונכיותם, אוטמים את הפתח במעטה רירי ונרדמים. אביביות משויישות ישנות בכנפיים פרושות. הן חשות בליטוף החמה על כנפיהן הלבנות, נרעדות ומתכוננות להמריא. אני מתעלם מהן הפעם, מחפש כחלילים שונים וישנים. קרן שמש נופלת על כחליל גרניון ומבעירה אותו באש זהב. מחושיו נעים. הוא חש בי. אולי גם רואה. אך בינתיים הוא מעדיף להתפנק: מתרפק הפוך על ראש פרח יבש, מסרב להתיישר ולעופף. לידו כחליל מקושט חש בצלי, שנופל על גופו. הוא נרעד נפחד ועף מצמח כמוש אחד לאחר. הוא כמו נקודה, שנחצתה לשניים ואז לעוד שניים, כל כך קטן הוא. ועל כנפיו של רבע הנקודה הזו, מזהירות ארבע נקודות מתכתיות, שמתעקשות להחזיר לעולם, מעט מזוהרה של השמש היוקדת.
כמה קוצים עומדים בפריחתם, סגולים, כחולים וצהובים, כתמי צבע קיציים. צרעת ענק מזמזמת. שבלולים מתכנסים בקונכיותם, אוטמים את הפתח במעטה רירי ונרדמים. אביביות משויישות ישנות בכנפיים פרושות. הן חשות בליטוף החמה על כנפיהן הלבנות, נרעדות ומתכוננות להמריא.
