שדות חולדה
יש המכנים אותו מרץ המשוגע וכמו כדי להצדיק את שמו, משנה שוב מזג האוויר את פניו. השרב מפנה את מקומו לצניחת מעלות תלולה. קריר בבוקר המוקדם, וערפילי. אפילו הצהוב של החרדל מעמיק שוב, מתעטף בטל ומתרענן. פה ושם כבר מבכירים הפרחים תרמילי פרי כבדים מזרעים. צהוב מלוא העין. המוני סבכי טוחנים מרעיפים אפור על הצהוב. לעתים נחבאים, לעתים נחשפים, בדרך כלל תוקפניים ומעיפים זה את זה מכאן ולשם ואף מקפידים להציק לסבכים שחורי-כיפה, שגדולים ורגועים מהם. מגרשים אותם וממהרים לתפוס את מקומם על מערומי הרימונים. שריקות של עלוויות חורף מפלחות את הצהוב החרדלי. פה מציץ מקור, שם מציצה נוצה והעלווית מנצה מהפריחה הצהובה, עולה כמו ונוס מהרחצה. כמותה היא גם מתנערת ומתיזה סביבה שברי טיפות שדבקו באברותיה.
ואני פוסע בין פרחי החרדל, ממולל חלק מהפרחים באצבעות צוננות, צועד נרעד וכמעט ומתגעגע לשרב ההוא של הימים האחרונים. משהו בפרחים שסביבי מאלחש את חושיי, חוץ מאשר את הרטיבות של נעליי ומכנסיי, שדבקים לשוקיי ומשלחים בי אדוות של צינה. עורבני נוחת על מערום הרימונים. קריאתו מעוררת אותי. הוא תולש ענף מהמערום ועף, תוך שהוא נושא את הענף המרוט במקורו אל קינו, שהולך ונבנה. צללית של נץ צוללת וחוגלה נובחת ופורחת בתבהלה, נמלטת במעוף נמוך אל מטע הרימונים ומתמרנת בו בכבדות. הנץ ממשיך בעקבותיה, עיניו הצהובות מפלסות לו דרך באפלוליתו המוצלת של המטע והוא נעלם בעקבותיה של החוגלה. הדהוד אחרון של נביחה ודממה.
ואני פוסע בין פרחי החרדל, ממולל חלק מהפרחים באצבעות צוננות, צועד נרעד וכמעט ומתגעגע לשרב ההוא של הימים האחרונים. משהו בפרחים שסביבי מאלחש את חושיי, חוץ מאשר את הרטיבות של נעליי ומכנסיי, שדבקים לשוקיי ומשלחים בי אדוות של צינה.
