אני ניעור לשירת אביב פרועה. עננים נולדים ומתים, לקצב של לב, שיצא מאיזון. ענן קטן של זרזירים מבצע זממו בענן, שזב זהב של זריחה וגווע אל שרב מקומי. ענן הזרזירים עוד מחולל פירואט יתום אחרון, נפרד לדבוקות, לשובלי דבוקות, ומתפזר לכיוונים שונים. שדה עשבוני מגדל אגלי מים, שמתעגלים על קצות הגבעולים, המוני אגלים על המוני גבעולים, והם מתנצנצים באור השמש שעלתה מעל לגגות, משקפים עולם הפוך וזעיר, נרעדים ונושרים להרוות שורשים צמאים.
שלשום החרדתי פה מרבצו חרטומן יערות, אני אותו והוא אותי, להרף נקשרנו שנינו בעבותות של בעתה. היום מחריש אותי כאן טרטור הפשושים. עצי רימון שנעקרו, שבים מהמתים, נובטים ומנצים, בינות לם מוריקים העשבוניים, מתייבשים גבעולי גזרים והפשושים שרים. הזכרים, מקורם כבר נשטף בשחור אביבי, מרקדים על השיחים, הגבעולים, העצים, מטלטלים את זנבותיהם כה וכה, פוערים את מקוריהם הדקיקים ומנערים את העולם בטרטורם הרם. אני עומד, אפילו משקפת לא צריך, הכל כאן מתנהל כה קרוב: מרדף כעוס בין זכרים, מרדף נוטף הורמונים אחרי נקבות, עצירה למנוחה, לתלוש מגבעול איזה חרק זעיר, שרק התעורר, ושיבה למרדפים, לשירה, לטרטורים.
שדה עשבוני מגדל אגלי מים, שמתעגלים על קצות הגבעולים, המוני אגלים על המוני גבעולים, והם מתנצנצים באור השמש שעלתה מעל לגגות, משקפים עולם הפוך וזעיר, נרעדים ונושרים להרוות שורשים צמאים.