מיכה ואני יושבים בצל אחת האלות, מסווים עצמנו מהציפורים ומנהלים שיחה מהוסה. צביה מגיעה בהליכה מהוססת וזהירה. סלע מסתיר אותנו ממבטה. היא מתקדמת בהליכה איטית, השביל מקיף את הסלע ומקרב אותה אלינו. אנו משתתקים ועוצרים את נשימתנו. אך היא עוצרת, וודאי הריחה משהו. היא מתקדמת חרש אל מעבר לסלע. זוקפת את צווארה, רואה אותנו, נחיריה רוטטים, גם אוזניה, קרן וחצי נדרכות בחשש. עיניה הגדולות והענוגות ננעצות בנו. אני חש בחששה. להרף קופא גופה ומיד פורץ בריצה מהירה אל מעבר לבוסתני הפרי. האוויר שנכלא בחזה משתחרר וירגזי נבהל ונמלט מעץ התאנה, שפרש מעלינו חופתו. בז עצים חולף בין ענני הקומולוס הצמריריים, בזנבו שיירה של עורבים מציקנים. הוא מתמרן ביניהם בלהטוטים אוויריים, עד שהוא והם נעלמים מעבר לצמרות העצים. הד קריאות של קאקים עוד נותר מעט אחריהם, כשובל קולי. נקרים מכתימים את הגזעים באדום בוהק וירקונים נבלעים בירקרקותם של העצים. פה ושם מציצה כיפה שחורה או חלודה של סבכים שחורי-כיפה, שטובעים באפור הטוחני. קריאות עמוקות של עלוויות לבנות-בטן ושריקות גבוהות של עלוויות אפורות.
סטירית פקוחה חוסמת את דרכינו. היא שרועה על השביל במלוא הנחת של פרפר בא בימים. אנחנו עוצרים, משתטחים על השביל לצלמה. מיכה קם ומגופו משתפך זרם של נמלות קציר, שמבלי משים חסמנו את דרכן. הן ממהרות ושבות לדרכן, נושאות אניצי דגן מזהיבים וכבדים. הנמלים חוצות את השביל, מטפסות במסלע הגיר, בין שערות שולמית וכתלית יהודה משתפלות, בין חזזיות צהבהבות, מעפילות ונעלמות בין חגווי הסלע. עוד ועוד נמלים נאספות ומציפות את הדרכים והמסלעים, ממהרות למלא את מזווה הקן בשיירים קיציים. דבורות אמגילה בשחור לבן מזמזמות בין פרחים אחרונים של עכנאי שרוע, מצים מהם שרידים של צוף מתייבש. הן מרחפות על מקומן ומקפיאות עבורי את ההרף החולף.
סטירית פקוחה חוסמת את דרכינו. היא שרועה על השביל במלוא הנחת של פרפר בא בימים. אנחנו עוצרים, משתטחים על השביל לצלמה. מיכה קם ומגופו משתפך זרם של נמלות קציר, שמבלי משים חסמנו את דרכן.
