ובית הקברות, הו האירוניה הקדושה, מתחייה בציפורים המרובות, כל אותם סבכים, גם חטפית לבנת-עורף ולחטף גם חטפית גמדית וחנקן נובי, שיורדים אל בין הקברים ללקט פת שחרית, לפטפט קלות עם דיירי המקום, שתקופת הנדידה היא כשמן בעצמותיהם היבשות. שיחניות זית ראשונות וסבכי שחור-גרון אחרון ואנו שבים לעמדת הטיבוע להשיב נשימה, לנוח רגע, ופצחן רוחץ בבריכה, סך את נוצותיו במים מרעננים, ואנו מתאווררים איתו ויוצאים לעוד סיבוב אל בין עשרות הסבכים, אולי מאות, שמנתרים ומקפצים ומעופפים, ונוחתים אל תוך השיחים, מאביסים עצמם בפירותיהם, שולחים מקור לכאן ומבט רהוי לכאן.
מכל שיח מתנצנצות טבעות, מפלרטטות עם אור השמש, מזכירות לנו את המטבעים שלא מפסיקים לעבוד, אז שוב אנו שבים אל תחנת הטיבוע, וילד קט שם, לא מפסיק להתלהב, קולו עולה, מתחרה בשירת הזמירים. כולו תום ילדות לא מוכתם. אנו מתחייכים איתו, למראיתו, לרגליו שטופפות את טפיחת כנפי הסבכים. נזיפות מלבבות נשלחות אליו, והוא מנסה לעצור בעצמו, אך כל סבכי מתיר את חרצובות שמחתו, והמטבעים איתו ובעדו והם מניחים בכפו הזעירה את הסבכים הקטנים והוא הופך כן המראה לחירותם של הסבכים הלכודים. הם נורים מידו אל השיחים והעצים והשמיים ואל משקפותינו, מתנצנצים בטבעות חדשות.
מכל שיח מתנצנצות טבעות, מפלרטטות עם אור השמש, מזכירות לנו את המטבעים שלא מפסיקים לעבוד, אז שוב אנו שבים אל תחנת הטיבוע, וילד קט שם, לא מפסיק להתלהב, קולו עולה, מתחרה בשירת הזמירים. כולו תום ילדות לא מוכתם.