"נו מיכה," אני נאנח, מה עכשיו?" "גיבתון לבן-כיפה," הוא עונה, "אצלי, בהר הרוח." והוא גם מגבה את ההצהרה בצילום מסך מהמצלמה. גיבתון לבן-כיפה משתובב לצד גיבתון צהוב. בדיוק שני הגיבתונים שיום קודם לכן חיפשנו עד כלות הנשימה בגולן סחוף הרוח. עד לשם נסענו ויוק. לא גיבתון צהוב ולא גיבתון לבן-כיפה. רק בוץ ובוץ. ומילא הצהוב שראיתי אי אילו פעמים, אבל לבן-הכיפה? "מה מיכה," אני משתוקק לשאול אותו, "אתה אמיתי? אתה לא יודע כמה אני מחפש אותו? אז מה אתה מוצא אחד בלעדיי ועוד עכשיו, כשאני עייף כל כך? הרי רק אתמול נסענו עד לרמת הגולן לחפש אותו." לאיזה הר נידח, בני רסן, שכולם ראו בו להקה של גיבתונים צהובים מנוקדת בכמה גיבתונים לבני-כיפה. כלומר, כולם חוץ משנינו. שני כישלונות צפריים שאין שניים להם.
טוב, לא שני כישלונות, רק אחד. כי הנה, בדיוק בבוקר שאחרי, כשאני בסיבוב צפרות שגרתי, עוד מת מעייפות מהנסיעה הכושלת לרמת הגולן, מיכה מצלצל וכשהוא מצלצל בשעה כזו אני יודע להיכנס לכוננות ספיגה. ניסיון מר של שנים ושל יותר מדי ציפורים. אז אני עונה בייאוש (מדלג על נימוסים ריקים וברכת שלום): "נו מיכה, מה עכשיו?" והוא מספר לי על הגיבתון לבן-כיפה שמארח חברה לגיבתון צהוב ושניהם מארחים חברה למיכה, ממש בחצר האחורית שלו, בהר הרוח. ועוד הוא מגבה זאת בצילום המסך ההוא, תיפח רוחו. אני שותק שתיקה שניתן לשמוע עד לרמת הגולן. ומיכה, מבולבל, שואל אם אני לא בא אליו לראות את הגיבתון? ואני אומר לו שאם אני אבוא אליו עכשיו, אני אחנוק אותו ואם אני אחנוק אותו, יזרקו אותי לכלא ואם יזרקו אותי לכלא, ייהרס רצף הצפרות שלי וכל כמה שאני מת לחנוק אותו עכשיו, לא שווה להרוס בשביל זה את רצף הצפרות. ומיכה עונה שטוב, שבסך הכל גם הוא מעדיף שלא להיחנק, אז אולי עדיף שאירגע מעט ואבוא אליו עוד יומיים שלושה. "בטח הגיבתונים יחכו לך," הוא מצחקק באכזריות ומנתק.
"נו מיכה," אני נאנח, מה עכשיו?" "גיבתון לבן-כיפה," הוא עונה, "אצלי, בהר הרוח." והוא גם מגבה את ההצהרה בצילום מסך מהמצלמה. גיבתון לבן-כיפה משתובב לצד גיבתון צהוב. בדיוק שני הגיבתונים שיום קודם לכן חיפשנו עד כלות הנשימה בגולן סחוף הרוח. עד לשם נסענו ויוק.
