ועכשיו, משבלעתי את מנת הציפורים הראשונה שלי, אני ממתן את הקצב ועוצר ליהנות, לפחות לחוות, את הציפורים ואת הנופים, שכעת הם נטולי פטריות של יירוטים. צופיות מרפרפות, שלדג שצוחק וכסופי- מקור, שלא יודעים על שום מה ולמה בחרו לפלוש דווקא לארץ המכאיבה הזו. אני עוצר ומחקה את הכחכוח של סבכי שחור-ראש, אך לא מפיל בפח את בעל הקול, שמוסיף ומסתתר. אני טועה ומתפתה להציץ בנייד, נכווה מפוסט כאוב של מורה, שאיבד את תלמידו. כיווצים של בטן מיוסרת. אך הציפורים משרות נחמה מדומה. פרושים נוחתים מדרכם הארוכה, זמזום של זרעיות שחולפות מעל ולא טורחות לעצור ושני קורמורנים גדולים, שכמעט ומתנגשים בירח, שמחוויר באור המתחזק של השמש.
אני שב הביתה ואל חיים וכשהוא רואה שאני אוחז ברצועה, הופכות היבבות שלו ליללות שמחה והוא מחולל סביבי וזנבו מכה בי באהבה מכאיבה ואני מתחייך ומורה לו לשבת ומרוב התרגשות הוא מתקשה, אבל אני אוזר בי את הקשיחות הדרושה והוא מתיישב. אני קושר לצווארו את הרצועה, פותח את הדלת וריח האוויר עולה באפו והוא פורץ החוצה, מאיץ ואני נגרר אחריו, בקושי מצליח להכווין אותו לשדות, ליהנות מעוד קצת ציפורים. למזלי הוא מתעייף מהר וריצתו הופכת להליכה איטית, ורגלינו משתרכות ומסתכסכות אלו באלו, אני תורם שתיים והוא ארבע, שש רגליים של יצור כלאיים מוזר, שעובר מצל מתכווץ לעוד צל. איך לא מתבייש הנובמבר הזה? הזיעה מפסיקה להיות קרה, והחמה שהכניעה את הירח, עושה בחיים ובי שמות ואנו מאטים לזחילה, ואני מונה: קקי ופיפי, ומתחנן בפניו שנחזור, מפתה אותו בדיבורים מלבבים על אוכל, והוא מתפתה ומתיר לי לחזור, חיים הכלב, החיים כולם.
אני שב הביתה ואל חיים וכשהוא רואה שאני אוחז ברצועה, הופכות היבבות שלו ליללות שמחה והוא מחולל סביבי וזנבו מכה בי באהבה מכאיבה ואני מתחייך ומורה לו לשבת ומרוב התרגשות הוא מתקשה, אבל אני אוזר בי את הקשיחות הדרושה והוא מתיישב.
