החופמים מפכים קולות מעודנים, מעיין נובע של שיחות מהוסות. חלקם שפופים, חלקם זקופים, שרידי גוונים בוערים, דוהים על החזות המתוחים. גבות לבנות, תמיד גבות לבנות, שלוחות אל המרחבים. חופמי מסתופף תחת יפרוק. שלווה ורודה. קיווית מצוייצת חובטת כנפיים כבדות, נאבקת ברוח הגוברת. ארבעה חופמים אלכסנדריים מכונסים בתוך עצמם. חופמי הערבה ממשיכים לפטפט, נעים בין עירות לנמנום, מהורהרים לפרקים.
מיכה ואני נמסכים בהם, נים ולא נים. זמן המדבר מפכה במתינות, משכיח את העולם שמעבר למישורים. נץ בא לסכסך את השלווה, מחריד את החופמים מרבצם. הם עפים, מתרחקים, נוחתים, שבים אל בין חלום לעירות. הנץ מוותר ונעלם. עוד זרעיות חולפות מעל והחופמים בשלהם. גם אנו בשלנו, באותו סיפוק חופמאי מחוייך, באותה אווירה סגרירית, כמעט חורפית.
חופמי בוחן אותנו בעניין. הוא מהלך בין מצבורי קונכיות לבנות ועמודי חצב יבשים, מאגף שיח זוגן וקרב בפסיעות חרישיות, מעודנות. ניצוץ סקרני בעיניו. הוא שולף את ראשו מבין כתפיו, מותח את צווארו ולרגע אחד הוא פחות גוצי, כמעט תמיר. הוא מאבד עניין, עוצר, מכנס את ראשו אל בין כתפיו ושב להשתופף, מהורהר. שלווה מנומנמת עוטפת את המישורים. רק הסלעיות רבות ברקע והרוח שמסיעה שיחי קוכיה אבודים, נחבטים.
החופמים מפכים קולות מעודנים, מעיין נובע של שיחות מהוסות. חלקם שפופים, חלקם זקופים, שרידי גוונים בוערים, דוהים על החזות המתוחים. גבות לבנות, תמיד גבות לבנות, שלוחות אל המרחבים. חופמי מסתופף תחת יפרוק. שלווה ורודה.
