לפחות אני מבין שאני צריך להיות נבוך, להתבייש, גם זה משהו. קטי מתמרנת עצמה ממני באלגנטיות, מנתקת מגע, לא רוצה להיות מזוהה עם הדבר הזה, שבאמצע טרמינל 3, שולף משקפת ומחפש ציפורים באפלה. על יתר הנוסעים אין מה להרחיב את הדיבור. חלקם חוששים מהדמות החשודה הזו, אחרים, כמו קטי, מביימים התעלמות. מבוכה קולקטיבית. אבל אין ברירה. עם שתי הטיסות שלפני ושעות יום קצרות באוסלו, אני עומד בפני סכנה ברורה ומיידית של שבירת הרצף, לאחר 1265 ימי צפרות רצופה. קיבינימאט יואב והשטויות שלו. אם כי מבט חטוף בפניה של קטי וברור לי שהיא תולה את האשמה במבוכה הזו בי ורק בי.
ארבע וחמישים בבוקר. החושך עוד סמיך והציפורים נמות את שנתן. אין ציפור בנמצא, רק צפר, שהוא מעיין בלתי נדלה של מבוכה לאשתו ולמין האנושי בכלל. נינגל, הכרך הרביעי בהיכל הכלים השבורים של דוד שחר, טמון עמוק בתיקי, ממתין שאשלוף אותו ואקרא בו. זיכרוני מלטף את כריכת הספר ואני מבטיח לו, שעוד מעט, עוד רגע קט ואני שב אליו. רק אדאג קודם לרצף. הספר לא מבין למה שלפתי אותו מהמדף לאחר למעלה משלושים שנה, אם כך אני מתכוון להתייחס אליו. הרבה מעברי דירה, תהפוכות חיים, ספרים שנזנחו לאורך הדרך, אך להיכל הכלים השבורים נצמדתי, נותרתי נאמן, ממתין לרגע הנכון לקרוא שוב בעלילותיו של גבריאל לוריא, נארגים ברחובות ירושלים המנדטורית והישראלית, נוגעים בזו העותומנית, נשזרים בנתיבי חיים של שלל דמויות מכמירות, בעברית לכאורה ארכאית, ובעצם מלאת חיים משל עצמה. כבר חודשיים, שאני עובר מכרך לכרך, קריאה לא קלה, אך מתגמלת, משיבה לחיים את עיר ילדותי בטרם נולדתי, את השפה העברית ההיא, העשירה, מרובת הרבדים, שנקראת כמו מאחורי הינומה, שלעתים נפתחת קמעה, לחשוף עוד טפח מחיי גבריאל לוריא, עוד טפחיים מסימטאותיה של ירושלים ודמויותיה הצבעוניות, עוברת בין עיתים, אורגת אותם שתי וערב, מבלי לציית לחוקים של זרימת הזמן.
לפעמים אני עוצר תמה, מנסה להבין מה בעברית הזו, לכד נער בן-עשרה שעוד לא אסף די זיכרונות משל עצמו–אותם חומרי גלם של המקלעת היצירתית של דוד שחר–כדי לדעת ולהעריך את מלוא הערך הספרותי של היקום הלוריאני. אני נזכר גם, איך קראתי ברצף שוקק את נינגל ובסופו הבנתי שזהו רק כרך אחד במחזור מרובה כרכים ואיך תרתי בחנויות יד שניה אחר הכרכים הקודמים וליקטתי אותם אחד אחד, וכיצד ליוויתי בשקיקה את יציאתם לאור של הכרכים הבאים והאחרונים. לא נחתי ולא שקטתי עד שהכילה ספרייתי את ההיכל כולו, חתום ופתוח כאחד.
