עוד ציפורים. במאות, אולי באלפים. על כל צעד וכל טיפה: פפיונים, נחליאלים, כחול-חזה ושריקות של זמירי ירדן שמהדהדות בין הטיפות, נבלעות ברעם מתגלגל. אנו נסוגים מפני מטח מתחזק, מוצאים מסתור בסככת עתיקות, מצטנפים ומסתופפים מתחת לעמוד רומי וקיר פלישתי, סופרים בחוסר סבלנות את הדקות החולפות והזמן נע ביננו, נוקף את תנועתו בקצבים שונים, נושם את השרידים שיש להם את כל הזמן שבעולם ואותנו, שרטובים עד לשד עצמותינו וממהרים להסתלק מהסככה כשנחלש הממטר, רק על מנת לסגת אליה שוב, כשהוא שב ומתחזק, מתבוננים בעיניים כלות בעוד סבכי טוחנים ובעוד עלווית, שמנערת את ראשה, מתיזה סביבה את הממטר.
על גבעה שמתגבהת מעבר לסככה, נעות ברוח חרציות באחידות כמעט צבאית, פרג זוקף מביניהן את ראשו וכופף אותו לקצבה של הרוח ומטח הטיפות. עלי כותרת אדומים נופלים אל הקרקע, כבדים מהמים שנפלו עליהם משמיים. הים נמתח מעבר לקו הגבעות והוא גועש והוא רועש על שחפיו ושחפיותיו והקשת שמרמזת על בואה של השמש וכשהיא באה, אנו חומקים מהסככה וממשא הזמן אל עבר עוד גבעה ועוד מדשאה, אל זוג כרוונים ודוכיפת רעבה ואל דוחלית מזרחית וזכר של חכלילית עצים, שבולע בצבעיו את קרניה של השמש.
