גללים מהבילים את חום גופו של הצבי אל צינת הבוקר. פקעות קורים מטוללות של דובון הקורים, פורחות מהקרקע הלחה, בעוד הראשים מצמיחים כובעי צמר. שמיכת עננים כבדה מאפירה את הרקיע, מסתירה את השמש, לעתים ממטירה עלינו רסס קל. הבל פה מנחה אותנו בדרכנו. סַגְרִירֵי חורף. קר לציפורים והן מסתתרות בעצים, מתכרבלות בהם, רק ציוציהן נמלטים מהנופים, שעומדים בשלכת. טלאי שחור ניתק מהאפלולית שבחיקו של עץ אורן, מתגלה להיות צילו של שחרור, צלליתו כולה, ואז מופיעה הציפור, במלוא הדרה השחור, מסלסלת קמעה, אך נרתעת מהקרירות. עורבים עומדים בקצה הצמרות של עצים ירוקי-עד וקוראים אל הרקיע. קריאותיהם מהדהדות, נבלעות ברעש הרקע העמום והתמידי, שנישא אלינו מהכבישים, שעוטפים את מצפה נפתוח, חונקים אותו מכל עבר.
שלושה צבאים טופפים דוממים בין השומרים הלחים, קרניהם מציצות ונעלמות. אחוריהם הלבנים מסמנים לנו את נתיבם, ואנו מניחים להם להיעלם במבטחה של חורשת האורנים. פריחה חורפית כופפת אותנו ארצה, כיסופים לדודאים, לרקפות ראשונות, לכרכומים אחרונים, למקבץ נאה ותכלכל של אירוס הסרגל. ציוץ כפול של פפיוני שדות. הם מעופפים מעלינו, נקודות שחורות על רקע אפרורי של רקיע סגרירי. עמודי תפרחת כהים של סומק מתנדנדים ברוח ופקעות ירוקות של דבקונים מכבידות על האלות המקריחות. שוב חוזר הרסס, מלחלח קמעה את הפנים, שבוערים בצינה, מאדימים בה, כמו חזהו של אדום-החזה, ששר אי שם, נסתר.
שלושה צבאים טופפים דוממים בין השומרים הלחים, קרניהם מציצות ונעלמות. אחוריהם הלבנים מסמנים לנו את נתיבם, ואנו מניחים להם להיעלם במבטחה של חורשת האורנים. פריחה חורפית כופפת אותנו ארצה, כיסופים לדודאים, לרקפות ראשונות, לכרכומים אחרונים, למקבץ נאה ותכלכל של אירוס הסרגל.
