סימפוניה חורפית

אל מול הים עולים מאות זרזירים במחול השכמה. להקות קטנות נאספות ללהקות ענק המתמרנות מעל לשיכוניה של יפו והן כמו הרוח שרודפת אחר זנבה ומתממשת בנחשולים של ים ושל מאות הזרזירים שמתערבלים כים הסוער ומשלחים סעיפים דקים כקולמוסים שמנקדים את השמיים ונאספים שוב למברשות עבות שמושחות ומנמרות את השחקים בחברבורות נעות ומתפתלות, מאיצות ומאטות, מפסלות בתלת ממד כדור אוורירי, פטרייה נוצתית וכלב שמוט זנב. צלמי זרזיר מתכהים, משחירים ומתבהרים; מהבהבים על רקע ענן שלרגע מהל ומפז כגיזת הזהב. כי השמש עלתה עם הזרזירים והיא מזהיבה את חופה של יפו ואת העננים הכבדים, ליבתם ושוליהם, ואת העולם כולו. אך היא בודדה ונרפית ושמיכת העבים עוטפת אותה ומקהה את הזהב ומכהה את העולם ומאפירה את השמש ואת הים שמתנגן אל מולה בסימפוניה חורפית. כי הרוח שוטפת בכח, נושפת על פני הים, שורקת ופורטת על גליו ולפרקים מצטרף אליה בחוזקה גם הגשם והוא מקיש ומתופף. או אז מאפיל האפור ואלפי טיפות ניתכות ושחפי אגמים נסחפים במשבים, מאבדים שליטה על מעופם, רטובים עד לשד נוצותיהם הסמרטוטיות. ווילונות של גשם הופכים מסכים בלתי חדירים ונדי עננים מסתערים על יפו ואופפים אותה כאופל לח וקודר, מעמעמים בה את המולת הים.

עוצמתם של הגלים מערבלת את חול הקרקעית ומסיעה אותו מעלה והים האפור משתבץ בכתמים נרחבים של חום חי וחם. קרן שמש רפה משוטטת, מצטרפת לעוד שתיים שתועות על פני המים הגועשים, משרטטות כתמים נוספים שמלבינים על פני האפור האפל. ריח של מלח לח וקור שחודר אל מתחת לעור, מתנחל בעצמות, בפרקים ובאצבעות. הזרזירים כבים ומתכהים כאותה סיעה גדולה של עורבים אפורים שנאספים סביבם וקוראים בקול, אולי על בז נודד שאנו כושלים מלראות. הזרזירים מתפזרים אז לשחר מזון בסמטאות וברחובות ובשכונות, אולי גם מעבר לכרך הגדול והמרופט, יוצאים לשדות שמוריקים ברעננות חורפית. ואנו נותרים כאן עם העורבים הקולניים ועם מיינות צווחניות ותוכים נזירים צעקניים וכמה דרורי בית רטובים, ואל מול הים הגועש והשיירות האינסופיות של שחפי האגמים שהם כתיאטרון צלליות, אפור רך על פני אפור פלדה.