אני פוסע בין הסנוניות, נושם את השקיעה, את הצבעים ואת ציוצי הנחליאלים, שמגיעים ממערב במעוף גלי ועייף. ימי נדידה. להקות רועשות של קאקים ושל דררות עושות דרכן בכיוון ההפוך, אל עצי הלינה שלהן, אי שם ממערב לחולדה. שחרור שר שיר של ערב. רימונים מתעגלים על העצים במטע, אדומים ועסיסיים, מוכנים להיקטף. דאה מפטרלת מעל למטע, משחרת אחר ארוחה אחרונה בטרם יטביע הלילה את היום ויכריע גם אותה. שריקות אזהרה של נברנים מבועתים מתערבבות בשריקות שמחה של הסנוניות וברעמי הנחיתה של שני מטוסי קרב שקרבים לנחיתה. גופיהם כסופים ומתכתיים, מתנצנצים באור השקיעה. כמעט ומשדרים שלווה. שני מסוקי סער ממריאים וממהרים צפונה בטרטור להבים. שגרת מלחמה, שאינה שובתת גם בשבת.
עוד חולדאים יוצאים אל השדות, מוליכים כלבים או מולכים על ידי ילדים מהופנטי שקיעה. אב ובנו רצים, ריאותיהם מתמלאות במשק כנפיהן של הסנוניות, ברעמי המטוסים, בשגרה הבלתי סבירה הזו. אני פוסע עמוק יותר אל תוך ענן הסנוניות, נותן לעצמי לטבוע בשחור המתכתי שלהן ולשכוח מהעולם. הבזק לבן מושך את עיניי. אני מתקשה להבין את מהותו. האם נצנוץ שחמק מהשקיעה, או קרן אור מתבדחת. אבל ההבזק נוהג כמו כל הסנוניות. עף כמותן, חומק כמותן מהרגבים, משנה מהירויות, גבהים וזוויות. מתענג כמותן על מגע האור הדועך בנוצותיו. סנונית לויציסטית. כמעט כולה לבנה, רק הגחון מעט אדמדם. מעופפת כמלאכית, כהבהוב של תקווה שגלש לכאן בטעות על אור השקיעה.
הבזק לבן מושך את עיניי. אני מתקשה להבין את מהותו. האם נצנוץ שחמק מהשקיעה, או קרן אור מתבדחת. אבל ההבזק נוהג כמו כל הסנוניות. עף כמותן, חומק כמותן מהרגבים, משנה מהירויות, גבהים וזוויות. מתענג כמותן על מגע האור הדועך בנוצותיו.
