סקר ציפורים מקננות קרקע

אבל רגע, מה אני אידיוט? אני מתמלא בתושייה, מוציא את הפנקס שלי מהתיק, משרבט כמה משפטים ומושיט אותו למיכה, עם עט. הוא מרים את הראש השמוט שלו, בטח מקווה שיש לי איזה כדור או משהו כזה שיעזור לו. "בוא, מיכה, תחתום כאן בבקשה". "מה זה, פיקי, מה אתה רוצה ממני עכשיו?" הוא שואל במרירות. "סתם, מיכה, זו רק מעין צוואה כזו, שבה אתה מצווה לי את כל ציוד הצילום שלך. סטנדרטי כזה, לא משהו מיוחד." "מה, פיקי? אני לא מאמין. אני סובל, מרגיש חצי מת, וזה מה שאתה חושב עליו עכשיו?", "יאללה, מיכה, תהיה בן אדם ותחתום כאן, מה אכפת לך. קצת פרקטיות לא הרגה אף בן אדם." מעט זעף חודר את חיוורון פניו, והכעס מאושש אותו במקצת, "דבר ראשון פיקי, אתה לא בן אדם. וחוץ מזה, מה נסגר אתך, כבר יש לך מצלמות משלך, למה אתה רוצה דווקא את שלי?" אני מושך בכתפיי, "לא יודע, מיכה, אבל יש משהו במצלמות חינם, שממש עושה לי את זה. וחוץ מזה 'מצלמות מיכה' הן מותג מנצח, ואני מתגעגע אליהן."

הוא נאנח, "אתה ממש רוצה שאני אמות, מה?" "השתגעת מיכה, מה פתאום? איך אתה יכול לומר דבר כזה? אבל אם כבר תמות, לא חבל שמוות כזה עצוב ומיותר יתבזבז לשווא? אז בוא, תחתום כאן." שעטות של פראים סביבנו, ופרא אחד סקרן, מתקרב להציץ מה עושים שני המשוגעים האלה כאן, אחד חיוור ומדוכא, והשני מלא עזוז ותקווה. אני מנפנף אותו, אומר לו שאנחנו במצב חירום ושיפנה בטענות ליותם, שהציב אותנו אצלו בחצר. הפרא מנפנף מעל עצמו ענן של זבובים וממשיך בדרכו. שיט, אני מבין בדיעבד שיכולתי להעמיס את מיכה על הגב שלו. אולי. אולי לא. בכל זאת חמור בר, ובכל מקרה מאוחר מכדי לנסות.

שוב אני ומיכה לבד, עדיין בנקודה השנייה, שמשקיפה על נחל מוריק ועל שני עפרוני מדבר שרודפים אחרי כוס, שמחפש חורבות להסתתר בהן. אני חושב על האכזבה הנכונה ליותם ופתאום מיכה שואל אותי, "ומה תגיד לעדי. חשבת על זה?" סלסול מדברון עולה מגאיון מתעקל. "מה זאת אומרת מיכה, בטח שחשבתי על זה. אתן לה את הצוואה החתומה שלך ואומר לה, שזו הייתה הבקשה הלפני אחרונה שלך." הוא מסתקרן ושואל, "למה, מה הייתה האחרונה?" אני מכחכח בגרוני, "ביקשת ממני, שאומר לה שאהבת אותה." חיוך כמעט ומצליח לעלות על פניו המיוסרים, ואני מוסיף, אגב אורחא, "אתה יודע, כדי להוסיף נופך של אמינות לעניין הזה עם המצלמות."