אני מנסה להתמקד בכיסי הסתיו, להתמסר ולהתעמק רק בהם. להתעלם מסביבתם ולעצום עיניים למול הנסיבות האנושיות בהן נולדה הסיבה: שריפה שהשתוללה וְסָעֲרָה על העמק. אני משתדל לא לראות את ירושלים שבעורקיה דם ושנאה, גם לא את החום והזיעה ברחובותיה, ולא את מלוא הארץ והגיון המלחמה שמניע אותה, מפכה שריפה אחר שריפה. אחת מהן הגיעה לעמק צורים וצבעה אותו במוות סתווי ועוצר נשימה. אני מנסה לעטות סכי עיניים ולהתעלם מהסובב, לאסור את המבט הצר אל הכיסים היפים והצבעוניים, אל הציפורים שמתכנסות אליהם, וכמוני מבקשות בהם מפלט מהאפר הזרוק בכל. כמו למשל הדוכיפת, שצבעי האדמה שלה משתלבים היטב בחלודת הסתיו המלאכותית. היא זוקפת ציצית ומכנסת אותה. הצמרת השרופה משמשת לה עטרת, ועיניה בורקות כרמצים מתנצנצים. בני משפחתה מדדים על הקרקע השחורה, מעלים אבכות פחמיות ומבריחים שחרור שממריא ועף, אפלולי כאפר שנושר תחתיו. סיסים ספורים, שרידי הלהקות הגדולות שכבר עזבו לאפריקה, מסתחררים מעל לכיסים הצבעוניים. הם והכרוונים מוסיפים פס קול שרקני.
גוש של שורשים חשופים ומעוותים מחום השריפה הכבד. מעליהם ענף מוצלל שנותר כאוד מוצל. פרחון של חנקן אדום-ראש ניצב בקצהו, מבטו מחליק על פני העמק, חקרני וסקרני. עולם חדש ומפויח נגלה לפניו. גם הפרחון, כדוכיפת ההיא, ממוסגר בצבעי שלכת סתווית ומלאכותית. צלליתו עטורה בארגמן עמוק. הוא חולק את הענף החרוך עם פרחון של שחרור ושני פרחונים של ירגזי מצוי. פרחון שלישי של ירגזי מקפץ בעלווה סמוכה וסמוקה. הם כולם חולקים את המבט התם והרענן למול העולם המאוכל. מעל לענף הפרחונים השרוף, מתנשא עץ ברוש ששרד ברובו את השריפה. בפסגתו משורר זכר ירקון, צבעיו הזרחניים מתחרים בגווניו של הסתיו. תרועות קצובות ומצחקקות של נקר, קריאות צווחניות של שלדג לבן-חזה. קאק מקונן, עורב מצטרף לקאנון וסטיריות פקוחות מתנתקות מעצי הזית, נסחפות כעלים חרוכים ונידפים; חומים ומתפוררים. שועל חומק וחתול מתגנב. מיינות נושרות אליהם כעלים בשלכת ומתגודדות סביבם, רעשניות. השועל והחתול מוותרים ונסוגים אל בין הגזעים הכוויים.
כמו למשל הדוכיפת, שצבעי האדמה שלה משתלבים היטב בחלודת הסתיו המלאכותית. היא זוקפת ציצית ומכנסת אותה. הצמרת השרופה משמשת לה עטרת, ועיניה בורקות כרמצים מתנצנצים.