דילוג לתוכן

סתרי ממושקף

בוקר ערפילי ברמת הגולן | 24 בדצמבר 2024

השמש עושה עמנו חסד אחרון ומופיעה למופע זריחה מפעים, שלוהב באדום ארגמני ומחולל עם להבי טורבינה, שמתקשים להתעורר. באור היום הן תהיינה גדולות ומפלצתיות, אך לעת עתה נוגהות צלליותיהן ביופי סמוק ואדמוני. ולאחר ששיחקה בלהבים ושילחה בן להבות מחוללות, נבלעת השמש במעטה ערפילי וברסיסים של גשם, שכל שנותר לנו הוא לטבוע ולהיטמע בהם ולמרוח עצמנו בבוץ ובלחות וללכת בם לאיבוד. אתנו אובד גם הר בנטל שפסגתו נעלמה ומורדותיו לעתים מבצבצים ולעתים מזומנות יותר נעלמים בערפל. השיחים מתנצנצים בטיפות שמתעבות על ענפיהם ועל עליהם, העצים אינם אלא צלליות אווריריות שמצטיירות בגוונים שונים של אפור והציוצים של הציפורים מתעמעמים בעננים. לא נראה שיש ציפורים רבות, אך ממילא דבר לא נראה ומה כבר ניתן לדעת בערפל הסמיך שעוטף אותנו ואת ההר.

מיכה ואני מועדים על הדרך החלקלקה ומחפשים אחיזה בקרקע ועוגן של מציאות בחלום המעורפל. לירי מופיע ומנווט אותנו מבעד לערפל אל המאגר הקטן ואל העץ הנמוך שעל ענפיו מטפס ומעפיל סתרי ממושקף, גבתו האפרורית המשך מגובנן של הערפל המוכי. הוא חשוף בפנינו, כמו שכח שהוא סתרי ועליו להסתתר. רסיסי הגשם ניתזים מהענפים הטחובים, מחליקים על נוצותיו והוא מתנער קלות ומביט בנו בפליאה רטובה. מיכה ואני מתקשים לכבוש את החיוך, כי שנינו נזרקים בזמן ובמקום, לחורף העתיק ההוא של שנת 1980-1981 ולליפתא שעטופה בערפל חורפי ולשיח הקטן שבין ענפיו מקפץ סתרי שחור-גרון, דומה כל כך לסתרי הממושקף של עכשיו. הערפל הסמיך מוחק את השנים ואת המרחק ומאפשר את התנועה אחורה בזמן ומיכה ואני מצחקקים כילדים המצויים בתחילתם של חיים מלאי חוויות צפרות, כמו ההיא של אז וזו של היום.

השיחים מתנצנצים בטיפות שמתעבות על ענפיהם ועל עליהם, העצים אינם אלא צלליות אווריריות שמצטיירות בגוונים שונים של אפור והציוצים של הציפורים מתעמעמים בעננים.

סתרי ממושקף

ולירי מביט בשנינו כמו היינו משוגעים והסתרי מתנער פעם אחרונה וצונח להסתתר בין שיחי הטיון הדביק ואנחנו מתנערים וגם הזמן מתנער וחוזר למסלולו ומשיב אותנו לבנטל של עכשיו, אך לא מוחק את החיוך שממשיך ללוות אותנו בחורש הדליל שבין עציו מקפצים פרושים מצויים וגיבתונים עפרוניים שרים בצרידות פרועה ופפיוני שדות מצייצים בפראות סתורה. ורק אדומי-החזה מתקתקים בקפידה, כמו היו השעון שאחראי על הזמן, מאיצים בו לחזור לזרימתו הנכונה. זוגות של דוחלים שחורי-גרון מעבירים אותנו מהאחד לשני, מלווים אותנו אל מטעי התפוחים בלועו של המכתש הגעשי, שם זאב פוצח ביללה ומעיר את התנים שמצטרפים אליו ויללותיהם הגבוהות נארגות ביללה הנמוכה של הזאב, והערפל כולו מהבהב ביללות הללו וארנבת נמלטת בבעתה. אני חג בין החלקות ומושיט ידיים לאותם תפוחים שלא נקטפו ומוריקים ומאדימים על העצים. הם מתפצחים בפה ומשלחים בי עסיס חמצמץ ורענן.

בין התפוחים עומד אדום-חזה, נוצותיו נוצצות ברסיסי הגשם. טיפות נושרות סביבו. הוא פוער מקור ומשלח לחורף רסיסי שירה, עד שנכנע לקור ולערפל, עובר לתקתוק ואז משתתק ומקפץ להסתתר בשיח סומק סמוך. המטעים מגודרים בשיחי סומק לחים. פשוש מרשרש, התנים מייללים והערפל נאנח באווריריות. כתם שחור של שחרור וכתם ירקרק של ירקון. פרושים אוכלים מקרקע המטע, בוטשים בעלים ומנקרים בתפוחים שנשרו ומרקיבים. באוויר יש ריח קל של תסיסת תפוחים ורסס גשם. פסגת הבנטל נעלמת ומופיעה, העננים גולשים אל לוע המכתש והפרושים צפים מעליהם, מצפצפים, עפים וצוללים להיעלם.

בין התפוחים עומד אדום-חזה, נוצותיו נוצצות ברסיסי הגשם. טיפות נושרות סביבו. הוא פוער מקור ומשלח לחורף רסיסי שירה, עד שנכנע לקור ולערפל, עובר לתקתוק ואז משתתק ומקפץ להסתתר בשיח סומק סמוך.

אדום-חזה

אנחנו מחפשים את הבזבוזים אדומי-המצח של הבנטל. עוברים מענן לענן, מעץ לעץ, מחליקים ומועדים, מדלגים מעל למכשולים ומנתרים מעל לשלוליות. והזמן המסתורי ההוא, שאל מול הסתרי הממושקף קלח אל עבר העבר ואל הסתרי שחור-הגרון, שב כעת לזרימתו הנכונה ומאותת לנו כי הוא הולך ואוזל, ואולי כדאי לוותר על הבזבוזים, ממילא נהנינו כאן מאוד ויש עוד את הקיווית אדומת-המשקפיים במאגר יקוצה ויש אף עייפות שהולכת ומשתלטת. אנחנו נכנעים למצוות הזמן ולבזבוזים הנעדרים ועוצרים להכין קפה, לעורר בנו שוב את התקווה לקיווית. אבל מיכל הגז בערכת הקפה שלי ריק כמעט לחלוטין והמים מתקשים לרתוח ומיכה נוזף בי, אך גם רגיל שלא ניתן לסמוך עלי. הוא ולירי חגים סביבי בזמן שאני מדבר על ליבם של המים ומדרבן אותם לרתוח גם ללא גז ולהעניק לנו קפה. וכך נוקפות הדקות והקפה מתעכב והטרוניות נגדי מתרבות. רק שאז שישה בזבוזים אדומי-מצח נוחתים לידנו והם קינוח מתוק להפליא.

בזבוזים אדומי-מצח