עוד יש מפרש לבן באופק

והיה את התפר המקומי, שעצר לרגע קט. הים הכחול עיטר לו רקע תכלכל, שהדגיש כל פרט ואברה בו, גם את המבט המתריס, שאמר: בוא צפר, נראה אותך תופס אותי. ומיד הוא נעלם, אף לא טרח לעוף, רק לנתר ולהישמט קלות מטה, אל השיח שחיכה להצפינו בין ענפיו. הוא ניתר ונעלם והותיר אחריו צפר כושל וצחקוק לועג, שנבלע בכחול הגדול ובשלווה הזו, שאדישה לכל.

והלהקה של התוכים הנזיריים, צווחניים ורעשניים, רוקמים עצמם שתי וערב אל תוך שיח האטד; מעשה תחרה לא עדינה. קוצי השיח וטפרי הציפורים נארגים אלה לאלה, נקלעים לרקמה, שכל כולה ירוק זרחני ואפור של חזה, וכנפיים חובטות ורגליים אוחזות וגרונות מצווחים ומצווחים וקול שוועתם מתדפק על שערי שמיים, גם על עור התוף הדואב שלנו. והם תחרה שקורעת קרעים בעצמה, רק מלהיות כזו תוכיית וקוצנית והמונית. ורק כשמצליחים לבודד תוכי מלהקתו, לפצלו מהתחרה הצווחנית, ניתן אז לראות את העדינות שבו ואת השקט שבפרטי פרטיו, את הניצוץ החי שבעיניו ואת הצבע של עורפו וראשו שיוצרים מעין ברדס נזירי, שהעניק לו את שמו.