עולם מעושן, מגורען, מעונן

שדות חולדה

עולם מעושן, מגורען, מעונן. שעת אחר צהריים שהשקט בה כבד. הציפורים נמנעות מלשיר, השתתקו. ריח של פיח מסלסל לאפי. אפרוריות חד גונית מורחת את כל הנוף לאחדות מעיקה, אפוקליפטית: קוצים, שיחים, פרחים כמושים, מטעים ושלפי חיטה. עננים בולעים את העשן לקרבם ופולטים מטוס תובלה צבאי, שהוסב זמנית למטוס כיבוי. הוא מתמרן בכבדות מכמירה, רעם מנועיו מעומעם במרקם הלח של העננים. דלת ההעמסה שלו פתוחה למחצה, נכונה להקיא מקרבה גלונים של מים על מוקדי בעירה רבים. אורות הניווט של המטוס מרצדים, מרקדים ונעלמים בעננים. רוח חמה מנשבת, משתוללת. סנוניות רפת ומערה רוכבות עליה, נותנות לעצמן להיסחף בה ומשרקקות בהתלהבות. אולי היחידות ששמחות בה. שתי סנוניות מערה מפלרטטות זו עם זו בקרבה מסוכנת, סנונית רפת כמעט ומתנגשת בי, מתהפכת על צידה וממשיכה להיסחף ברוח הסועה. שני תורי צווארון מחפשים מחסה, נגרפים במשב כעלים נידפים ונרעדים.

 
שתי טיפות נושרות, מהוססות. שני סיסים מסתחררים וזהו. משבי רוח יבשה מתערבלים ברוח הלחה, בעמודי העשן שמתפזרים בחשרה ונפוצים. איש מוליך שלושה כלבים מבולבלים, ממהר להובילם אל הבית. אני ממשיך לשוטט מעט, שואף לקרבי את הניחוח האפוקליפטי ומשתנק. איה שירת השחרור? אנה נעלמה צהלת החוחית? מדוע שותקות הקניות? דררה חצי נסחפת חצי מעופפת, צבעה הירוק נשטף באפור הכללי, זנבה הארוך משיגה ברוח שנושבת מגבה ומרחף להרף לפני פניה. היא פולטת צרחה ונעלמת בין בתיה הדמומים של חולדה.

מטוס כיבוי צהבהב מופיע מהאפור, גופו מהבהב בעייפות. הוא סב ושב אל הענן. מעל לשלפים מרחפים בז מצוי ודאה שחורת-כתף. הדאה צפה באפור וכנפיה נמסכים בו. הגבולות שבינה לבין השמיים מיטשטשים. הבז מרפרף, לפעמים מצליחים גווניו להבקיע דרך האפור המוכי ומנחמים אותי בנתזים מועטים של צבע. שניהם מתייצבים אל מול הרוח, נאבקים בה, נכנעים לה וחוזרים לרפרף במאמץ. עיניהם מבקיעות את העשן שנבלל בענן, מחפשות נברן שייכנע לבלבול חושים וינסה להימלט למחוז של תכלת צלולה. רגלי הבז שמוטות, מוכנות ללפות את הנברן שאינו מופיע. הבז נסחף, חולף קרוב מדי לדאה, שחובטת לעברו בכנפיה, מאבדת אחיזה ברוח ונסחפת אחריו. שניהם נעלמים בין העננים ואני נכנע לדכדוך וחוזר אל בין הקירות.