פניה כבר אינם חרושי קמטים, כי אם חרוצים בהם, והם מתחתרים בעורה ובבשרה כמעוקים קטנים, שמעמיקים עד לרמצים המהבהבים של תודעתה, עד לאיי זיכרונה, שמבצבצים מהשיטיון כשירטונים שמציצים מאפלת הים. היום אני אכן בנה. אך אתמול, כך מגלה לי נוזה המטפלת, הייתי בֶּן-דּוֹדָהּ, ומחר מי יידע מה לה אהיה. או אולי כלל לא אהיה. וכמו השירטונים, גם הבהובי הזיכרון האלה, הם לעיתים מכשולי ניווט, שיש לדעת לתמרן סביבם, כדי שלא להעיר מתים מרבצם, על מנת שלא להכאיב לה במנוחתה. אני עוקף את איי הזיכרון, כמו שפעם—כך אני לפתע נזכר—הייתי מנווט את הצוללת, רוכן על המפה הימית בחדר הקרב הצפוף, ממליץ למפקד נתיבים בטוחים. אני מגלגל את כיסא הגלגלים במעגל רחב, שעוקף את איי זיכרונה ואת פגר התור, שנוצותיו מרעידות ברוח, כמו הייתה בו עוד רוח חיים. אנו מתעגלים בין צמדי הדיירים והמטפלים, חלקם מחייכים לאמי, רעבים לשיחה בטלה, אך עם אמי הם משחיתים את מאמציהם לבטלה.
אני מתיישב על ספסל ריק מאדם, מחנה את כיסא הגלגלים בזווית בה תקלוט אמי את אותה חמימות מעטה, שמקרינה החמה הרחומה. אני משתדל לנהל שיחה, להותירה עירה, אך שאלותיי ניגפות בפני עייפותה חשוכת המרפא, ואני מביט בה נופלת שוב אל תרדמה טרופה. אני קורא מעט, מתקשה להתרכז, כמו הייתה עייפותה מגיפה, שנדבקתי בה. היא מתעוררת לרגע, אם ניתן לקרוא לזה כך, ופניי מתלטפים במבטה, לפני שהוא נכבה אל עוד תנומה. עיניי תועות בין הדפים והפנים והציפורים. אני מדפדף בין הזמנים ונחלץ מהזיכרונות, אל העלים המוסעים סביבנו ברוח הסועה ואל הצוצלות המהדסות סמוך, קורנות באושר השמור למי שעיוור לפגעי הזמן.
