"הניחו לי," אני מתחנן בפני הציפורים. אך הן ממשיכות להיאסף מכל המטעים שבסביבה, לנחות על עץ הכליל שבחצר ולהסתתר בין ענפיו מסגריר וגשם. ומתוך העץ הן מתעללות בי, משלחות בי פיתויים מנוצים, להסיח את דעתי ולהשבית אותי מעבודתי. הן נחבאות בין אותם עלי כליל ששכחו לנשור, עגולות מהם, צבעוניות ומלאות שירה. ולמראן, משיר מעליו העץ את תרדמת החורף, זוקף את ענפיו ומשורר איתן. עוד ועוד ציפורים מתעלמות מתחינתי ונקהלות אל בין בדיו העירומים: פרושים מצויים ופרושי הרים, זוג בולבולים מתכרבל, חוחיות והמוני חורפים, שמתגודדים ומסרקים את נוצותיהם ומשקיעים את ראשיהם בכתפיהם, כנגד הטיפות הניתכות בהם. כל הציפורים אוטמות אוזניהן לתחינתי, מצייצות ומתחנחנות, ואיך אוכל לעבוד כך, כשהן מתקבצות אל העץ שבחצר ושרות לי, מושכות אותי אליהן בפיתויים נלבבים. אני מסביר להן, שאני צריך להכין למאמר רשימת מקורות והן מצקצקות במקוריהן, מעפעפות בעיניהן, יודעות טוב ממני מה טוב לי ולמה זקוק אני עכשיו. אני מנסה להיאבק בהן, לא להיכנע להן, אך החוחית המתחנחנת הזו קורצת לי ופוצחת בשירה עליזה ושני החורפים שמימינה פורצים בצחוק הבכייני והפתייני שלהם ופרוש ההרים מענטז לי בעל-שת הלבן והפרושה המצויה מפלבלת אליי בעיניה ומעכסת בפסי הכנף הלבנים שבכנפיה ואני לא עומד בפניה, לא עומד בפני אף אחת מהציפורים. דרורת בית באה לראות על מה המהומה, מחייכת ורומזת לי, שרשימת המקורות מיותרת, שהמקור שלה חינני מכל מקור שברשימה, ואני רוטן ומנסה להוריד את התריס, לכבות את המתרחש שם על עץ הכליל שמול החלון, כדי שסוף כל סוף אוכל להתרכז בעבודה על המאמר. אבל הציפורים מצחקקות ומגבירות את שירתן, ואני נשבר, כי איך ניתן לעמוד בפניהן, והן מנצלות הפוגה בגשם ופורחות למחול אווירי, מפתות אותי לזנוח את המחשב ולהצטרף אליהן למעוף ואני מסרב, אך אחיזתי הולכת ומתרופפת ועיניי מתערפלות והצג מרקד אל מולי, מצטעף, והמלים ורשימת המקורות נמחות ונעלמות והציפורים ממלאות את עיניי המזוגגות ושירתן מרעיפה ומציפה את אוזניי. זו שירה שהיא צרמוניה הרמונית, ערבוביה שמאחדת את כל הקולות, לשה אותם לעיסה סוערת וגועשת: השירה המסלסלת והעולצת של החוחית, השחוק הבכייני של החורפי, הצ'ופ המעודן של הפרושים המצויים, הצ'ופ המתמשך של פרושי ההרים והצרצורים הצורמניים של הירקונים ושל הבזבוזים. כל הקולות נארגים יחד ועולים מהעץ, מסתחררים כקרוסלה לא נראית, בה חגות טיפות הגשם ומועפות. השירה מקלפת מהכליל את תרדמת החורף, מחיה אותו, ואפילו עליו המתים יוצאים במחול לקול הצרמוניה ההרמונית הזו, ואם הם רוקדים, איך אוכל אני שלא לכרכר כמותם. ואני חש את בהונות רגליי מדגדגות ומתחילות לפזז, בתחילה לאט ואז בחופזה, ואני ניתק מהכיסא ועולה ומרחף מעט מעליו וידיי מתנתקות מהמקלדת וכשהציפורים יוצאות למעוף נוסף, אני מצטרף אליהן ולא שב.
כל הציפורים אוטמות אוזניהן לתחינתי, מצייצות ומתחנחנות, ואיך אוכל לעבוד כך, כשהן מתקבצות אל העץ שבחצר ושרות לי, מושכות אותי אליהן בפיתויים נלבבים.
