צבי מזדקף מתוך השדה של שיבולי השועל. קרניים מעודנות, עיניים גדולות וענוגות, פרווה קטיפתית וזהובה, שמשתלבת להפליא במעטה הדגני. זנבו הקצרצר מתנועע בנינוחות, מבטו רך. אך שלוותו מופרעת. נחיריו רוטטים, אוזניו סומרות ורגליו מרעידות בחרדה מתוחה. הן בוטשות פעם ופעמיים ופותחות בדילוגי הימלטות. גוו מתקמר ומתקער, גופו מופיע ונעלם בין השיבולים. עוד ארבעה צבאים מגיחים מסתר המעטה הדגני, רוהטים בטור דלגני בעקבות הצבי הנמלט. עקב עיטי דואה אדמוני ושועל גולש מטה בין הסלעים, זנבו משתלשל בין שיבולי השועל. בדרכו הוא מפריח בחנינאים, כנפי התחרה שלהם חובטות אווריריות ושקופות, כמשבי הרוח שנושאים אותם איתם.
אנחנו שוקעים במעטה הדגן, נכנעים לשלוות העננים, למשבי הרוח, לזמן שזורם פה בקצב איטי משל עצמו. לרשרוש של שיבולי השועל, לשירתה של השיחנית הגדולה, שעולה מצמרתו של עץ אשחר. היא כמו כחכוח שמניע וצובר תאוצה עד שממריא בעוצמה, נשזר בשירתה המרשרשת של סלעית קיץ ובפטפוטן העליז של סנוניות מערה. השיחנית מקיפה אותנו שלוש מאות ששים מעלות, נוהגת את הזמן בקצב שירתה. היא נעה מאשחר לאשחר, תוחמת את נחלתה, מכריזה עליה ומרחיקה ממנה שיחניות קטנות. סלעית הקיץ מהבהבת בשחור ובלבן ומעופן של הסנוניות מאותת רמזים מהעננים. פרחי סיפו של הקיץ מתלבלבים בצבעוניות מצטנעת: טוריים צרי-עלים, דרדרים גדולי-פרח, עכנאי יהודה וציפורנים נקודים. השיחנית ממשיכה ומקיפה אותנו, עוצרת בצמרתו של כל עץ אשחר שבנחלתה, שרה מעט וממשיכה לעץ הבא. עוד עננים תפוחים באים, מתכהים והולכים. הרוח צוברת עוצמה ומסיגה את הקיץ. חשרת העננים נאספת מעל לגבעות, והצהוב שבהק לרגע שוב שוכך ומתעדן.
לשירתה של השיחנית הגדולה, שעולה מצמרתו של עץ אשחר. היא כמו כחכוח שמניע וצובר תאוצה עד שממריא בעוצמה, נשזר בשירתה המרשרשת של סלעית קיץ ובפטפוטן העליז של סנוניות מערה.
